בגיל 28, באמצע ההיריון הראשון שלה, גילתה יאנה דרום שחלתה בסרטן השד. היא טופלה והחלימה, ומתוך המקום הזה, מתוך המצוקה, צמח מיזם של חנויות ייעודיות לחולות סרטן שנקרא "יאנה פאשן", האחת בחיפה והשנייה בתל-אביב. היזמית שפתחה את החנויות התפתחה למנטורית המלמדת אנשים לשמוח. "שואלים אם שיניתי תפיסה אחרי שחליתי, כמו שקורה לאנשים שחוטפים 'כאפה' מהחיים. אבל אני גדלתי להיות כזאת", מספרת השבוע דרום למיינט קריות.
"היינו עולים חדשים בדירה קטנה בקרית ים ובלי אף קרוב משפחה או חבר, אבל בבית שבו גדלתי לא היתה התקרבנות. להפך, היתה שמחה ומוזיקה והודיה על מה שיש".
"חליתי בסרטן השד בהריון"
כמו אמה, גם היא נשאית של הגן BRCA 1 שמגדיל את הסיכון לחלות בסרטן השד וסרטן השחלות, ובאמצע ההיריון עם בתה הבכורה חששה התממש, והיא גילתה שחלתה. "מיד לאחר הלידה התחלתי בטיפולים כימותראפיים והקרנות, ועברתי גם ניתוח כריתת שד שלא הצליח.
"את בתי הבכורה לא יכולתי להניק כי עברתי טיפולים, ואת בתי השנייה הנקתי במשך חצי שנה משד אחד. זו סיטואציה קשה; יכולתי בקלות ליפול ולחפש את מי להאשים, את הגורל, הרופאים, את אלוהים. אבל הייתי צעירה, עפתי על החיים ויש לי דרייב של אנשים שלא היה להם הרבה בחיים, והם לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו.
"החלטתי לחפש לעצמי פתרונות של הלבשה תחתונה וביקיני לקיץ. אני אוהבת לבוש צבעוני וממש לפני שחליתי קניתי לעצמי חזייה מנומרת בגוונים של ורוד, ופתאום החזייה היחידה שהתאימה היתה חזייה בצבע בז' שמצאתי באיזו חנות עתיקה בחיפה. החלטתי שאני לא מוותרת עד שאמצא פתרונות ראויים".
מה עשית?
"מצאתי בבית הספר לאופנה ויצו בחיפה מרצה שהסכימה לעצב עבורי בגדי ים לכרותות שד. אני כלכלנית ולא באתי מתחום האופנה, אבל הגעתי אליה עם הפרוטזה שלי ועם ידיעה ברורה איך חזייה כזו צריכה להיראות. ידעתי שצריך כיס שאליו נכניס את הפרוטזה כדי למנוע ממנה להחליק החוצה ולצוף במים, וידעתי איך בדיוק הכתפייה צריכה להיות מעוצבת. אני באתי עם הרעיון והיא עשתה את התדמיתנות והתפירה, ומתוך הכאב האישי שלי פתאום היתה לנו מיני קולקציה.
"המורה ברודמן כיוון אותנו לטכניון"
"היה לי ביקיני בצבע טורקיז, ועוד אחד בצבע ורוד ואחד מנומר. הגשמתי לעצמי חלום של ביקיני לכרותות שד, ואז התחלתי לקבל פניות מנשים דרך פייסבוק. חלפו עוד שנתיים מההחלמה עד שפתחתי את החנות ברחוב החלוץ בחיפה, ושתביני שזה היה סוג של טאבו. אנשים אמרו לי 'ביקיני זה מה שמעניין אותך? תגידי תודה שאת בריאה' ועניתי 'כן, בטח. ביקיני הוא חלק מהריפוי'.
3 צפייה בגלריה
"כל העובדות במקום הן נשים שהחלימו מסרטן השד". יאנה עם לקוחות ועובדות בחנות
(צילום: בלה הלל שחר)
"בהרצאות שלי אני אומרת שיש אנשים שנקברים בגיל 90 אבל מתים בגיל 25. אריכות חיים זה דבר חשוב, אבל איכות חיים חשובה לא פחות. ללבוש בגד ים וללכת לחוף עם הילדים זו איכות חיים. זה לכאורה רק בגד ים, אבל זה הרבה מעבר - אלה חוויות עם המשפחה וטיולים משותפים, זה דימוי עצמי. כשפתחתי את החנות נשים כתבו לי שאמא שלהן לא לקחה אותן מעולם לים ולבריכה כי לא היה לה בגד ים מתאים והיא התביישה. זה כל כך עצוב".
היא בת 41, נשואה לעמי, בעל משרד לניהול נכסים בחיפה, והם מתגוררים היום בבנימינה והורים לשלושה ילדים. "הורי עלו לארץ ב-89', רגע לפני העלייה הגדולה מחבר העמים, מתוך ציונות. היינו זוג הורים עם ילד בן 14 וילדה בת שש וחצי, ופסנתר. גרנו בדירה קטנה בקרית ים ד' ואמא שלי ניקתה את המתנ"ס ובהפסקות ניגנה בפסנתר לגימלאים.
"לא נתתי לשום דבר מזה להכתיב את העתיד שלי. חווינו את כל קשיי הקליטה האפשריים, אבל אני בחרתי לאן לקחת את זה. למדתי ברודמן, בית ספר שנתן לי המון כלים לחיים, ובכיתה המדעית ד"ר ישראל מרקסמר לימד פיזיקה, כיוון אותנו לטכניון וגרם לנו להרגיש שאנחנו יכולים לעשות הכל. מהכיתה שלי צמחו מנתח מוח ואנשי היי־טק, וזה רק מראה שהכל בחיים הוא בחירה שלנו, ולפריפריה אין כל קשר לעניין".
חדר כושר לנשמה
היא שירתה ב-8200 ועשתה תואר בכלכלה ותקשורת באוניברסיטת חיפה ותואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת ת"א, ועבדה בעבודה מועדפת כדי לממן את הלימודים. אמה נפטרה לפני עשור ובכספי הביטוח שהורישה לה, יאנה פתחה את החנות בחיפה. אביה עדיין מתגורר בקרית ים.
אל החנויות שלה מגיעות נשים מכל רחבי הארץ כדי לרכוש חזיות מיוחדות ופרוטזות, בגדים להשלמת א-סימטריה, קימונו נוח ללבישה שעיצבה יאנה לימים שאחרי הניתוח, עם כיסים לנקזים, וכובעים שאליהם מחובר שיער שהיא מייבאת מארה"ב במיוחד בשביל נסיעה לסחנה או לחוף הים. וכל העובדות במקום הן נשים שהחלימו מסרטן השד.
"רחמים עצמיים הם האויב הגדול ביותר שלנו", היא אומרת, "כי הגישה שלנו לחיים משפיעה על האופן שבו החיים יתייחסו אלינו. לכן בחרתי לא לקחת תו נכה או מלגה באוניברסיטה כשחליתי, על אף שהגיע לי. ואת מקומות החנייה המיועדים לנכים השארתי לנכים אמיתיים.
"כשעברתי טיפולים כימותרפיים גם בחרתי להמשיך לעבוד ולא לתבוע קצבה מביטוח לאומי. ככה אני חיה. לא שאני אומרת שכולן צריכות לעשות את זה, אבל אני מכירה לא מעט אנשים צעירים שחלו והוציאו 100 אחוזי נכות כללית ואובדן כושר עבודה, וכשאתה מגדיר את עצמך כחולה או מסכן כל ההוויה שלך הופכת לכזו. אני מעדיפה להאמין באנרגיה, במוטיבציה ובשמחה מדבקת".
קראו עוד:
ובכך שאפשר באמת להשתחרר מרחמים עצמיים.
"אפשר. זה אימון, כמו חדר כושר לנשמה. כמו שלומדים לא להתעצבן מדברים שאין לנו השפעה עליהם, כמו נהג שזוחל לפנינו בכביש. צריך לעצור כשמרגישים שמתקרב כעס מיותר, ולעשות סוויץ'. צריך לחשוב על המילים שאנחנו בוחרים, לא לכעוס על חברה שלא מתקשרת ועל ילדים שלא באים, אלא להתקשר לחברה ולהזמין את הילדים. פחות להתחשבן. בוודאי שחשוב לעבד רגשות קשים ולשהות במקומות הכואבים כדי שלא יחזרו אלינו בדרך אחרת וכואבת יותר, אבל השאלה היא איפה עוצרים ומחליטים להתקדם".
את עדיין זקוקה לחיזוקים?
"אני כל הזמן צריכה חיזוקים, אני חיה לצד הפחד. כל חצי שנה אני נוסעת ליום בדיקות בתל השומר, ואיבדתי עשרות חברות שנפטרו מסרטן. זה קשה. החברויות של חולות סרטן הן חברויות של אחיות, זר לא יבין זאת. היינו ארבע חברות; אורטל, שהיתה האורים והתומים של החבורה, נפטרה. נשארנו מיכל, שרה ואני. אל מי עוד אני יכולה להתקשר ולהגיד 'שומעת, יש כנס מגניב בלונדון של המנטור טוני רובינס. נטוס?' ואנחנו משריינות כרטיסים. יש מסיבה בכינרת, ניסע? ואנחנו נוסעות. אנחנו לא מחכות לפנסיה ולא מתמרמרות בגלל שטויות".
"המדריך לשמחת חיים"
אפשר להפוך כל אדם ממורמר לשמח יותר?
"אפשר, אבל אין מאה אחוז. אין לי זכות להגיד לאנשים שאיבדו ילד לא להיות עצובים וממורמרים. אבל לאלה שיש להם המון בחיים ועדיין ממורמרים, אפשר לעזור להשתנות".
אל עיסוקיה כיזמית, מרצה, יוצרת תוכן ומנטורית, נוסף לאחרונה התואר סופרת, לאחר שבימים אלה יצא לאור ספרה "המדריך לשמחת חיים", שנמכר באתר של סטימצקי. "הגדרתי אותו מראש כספר הראשון שלי, וכבר יש לי במחשב קובץ שקוראים לו 'המדריך לשמחת חיים 2'. ויש גם ספר ילדים.
"אני רוצה להכשיר מנטורים ולפתח סדנה של פיתוח מיומנויות שמחה ולקרוא לה 'שיטת השמחה של יאנה דרום'. בהרצאות שלי אני גורמת לאנשים לבכות ולצחוק בו זמנית, ומנגישה עבורם בשפה פשוטה מחקרים שנעשו באוניברסיטאות גדולות על שמחה ואושר, כדי שכולם יוכלו לעשות את הסוויץ' ולהיות יותר מבסוטים. זה העניין שלי".
