נטע גלנץ (35) היא אחת המורות הכי אהובות בחטיבת הביניים של בית הספר אורט מלטון בבת ים. היא מורה לגיאוגרפיה, מחנכת כיתה ח', רכזת התוכנית לשילוב נערות במקצועות היי-טק, מרצה מבוקשת בכל רחבי הארץ, חברת דירקטוריון בארגון "חושן", ואה כן - היא נולדה כגבר.
"הספקתי לצאת משני ארונות"
"נולדתי למשפחה דתית-חרדית בצפון הארץ, אחות (בעבר אח, ש.ש.) לשלושה אחים נוספים", מספרת נטע ל"מיינט": "ההורים שלי התחתנו בגיל צעיר, עוד לא התייצבו בעבודה, וגם עברנו אינספור מקומות מגורים, כמעט כל שנתיים: מגדל העמק, הקריות, שליחות בלונדון ועוד".
חוסר היציבות בחייה הוא גם זה שהשפיע על הבחירות שלה לאורך השנים: "במהלך חיי, הספקתי לצאת משני ארונות. האחד זהו ארון הקודש, ולהפוך לחילונית גמורה. הארון הנוסף, אפשר לכנות את זה 'ארון הבגדים' – שהחלטתי לעבור תהליך של התאמה מגדרית".
קראו גם:
מתי למעשה התחלת לצאת מהארון?
"בגיל ההתבגרות, לקראת 14-15 הבנתי שמשהו לא בסדר איתי, אבל זה לא ישב או התעכל למעלה מעשור אחרי. רק בגיל 26-27 התחלתי לקבל טיפול פסיכולוגי ופניתי לאגודה למען הלהטב"ק בישראל. סוף סוף הבנתי שאני בעצם אישה שכלואה בגוף של גבר".
זה לא קצת מאוחר לצאת בגיל כזה?
"אסור להגיד לטרנסים שיצאו מהארון בגיל מוקדם או מאוחר. אני מכירה טרנסים שכבר ידעו את הזהות שלהם בגיל 5-6, אבל אז שואלים אותם: 'איך אתם יודעים מה אתם בגיל כזה קטן?' ואם מישהו יחליט לעשות את השינוי בגיל 40, יגידו לו 'איפה היית עד עכשיו?' כל אחד עושה את התהליך בזמן שלו או שלה, העיקר שאת מרגישה בשלה ומרגישה בטוחה".
נטע מבקשת לכתוב כתבה זו ולהתייחס אליה אך ורק בלשון נקבה. מבחינתה, לא הייתה נער/גבר/זכר מעולם, וכשנשאלת מה היה השם שלה לפני שינוי הזהות המינית, היא לוקחת צעד אחורה ואומרת: "אצל טרנסיות, השם הקודם נקרא ‘Dead Name’ – שם מת, כי זה מחזיר אותי לעבר. נטע זה השם שבחרתי לעצמי, ואני אוהבת אותו כי זה מסמל שתיל, או התחלה חדשה".
החזרה בשאלה: "שפטו אותי חיצונית"
ילדותה של נטע התנהלה כבן לכל דבר. היא למדה בישיבה בהפרדה, ואף שירתה שירות מלא בצבא במודיעין שדה (איסוף קרבי). "במהלך הצבא הייתי ממש דתייה", היא מסבירה, "אבל אחרי זה התחלתי לעבוד בנמל אילת בתור בודקת ביטחונית, ולחסוך כסף לקראת לימודים. אז העניין הדתי מתחיל לרדת. קודם הכיפה יורדת, אחרי זה התפילין, בהמשך הציציות, אם כי זה לא תהליך של יום אחד".
נטע מסבירה שהסיבה שחזרה בשאלה הייתה גם בשל שיפוטיות החברה: "הכיפה גרמה לאנשים לחשוב שאני ימנית, התפילין שאני מתנחלת, הציציות שאני דתייה. כל הדימויים ששפטו אנשים בצורה חיצונית מאוד חרו לי בעין, וזה בהחלט השפיע על החזרה בשאלה. הרגשתי שהחיצוניות שלי קובעת את הזהות".
הוריה של נטע השלימו עם בחירתה לחזור בשאלה, גם עם העובדה שהיא מתגוררת ביחידת דיור מחוץ לביתם ומחללת שבת: "ההורים שלי אמנם דתיים, אבל אני פשוט סגרתי את הדלת, והייתי יושבת ומשחקת משחקי מחשב או גולשת ברשת".
באותה תקופה נטע כבר הספיקה לסיים בהצלחה תואר בגיאוגרפיה ובלימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, ומיד מחליטה שהיא רוצה להיות מורה: "אני באה ממשפחה של הוראה. אמא שלי, סבתא שלי, דודה, וכולן במשפחה הן מורות. אולי אני לא נקבה ב-DNA, אבל אני בטוח מורה ב-DNA".
היציאה מהארון: "הייתי בודדה ודיכאונית"
בגיל 26, נטע הבינה שנותר לה ארון נוסף לצאת ממנו: "הבנתי שמשהו לא בסדר בחיים שלי. אני פתאום בגיל מבוגר יחסית ורואה שמעולם לא הייתי במערכת יחסים, משום סוג, אני בודדה. מאז הילדות אני דיכאונית, לא יוצאת לבלות, אין לי חברים. והכל זה בית עבודה-עבודה בית, אני לא באמת חיה. ואני מחליטה לעשות החלטה מאוד גדולה, ופונה לשני ערוצים - קו הקשב של האגודה הגאה ומתייעצת עם פסיכולוג כדי להבין מה לא בסדר איתי".
"תוך שנה התחלתי את תהליך השינוי, כי הבנתי בצורה ברורה שאני אישה. עכשיו יש אנשים שבאים אלייך ואומרים לך 'את סתומה, איך לא שמת לב עד עכשיו?'. אבל היו לי סימנים, שרק אחרי שעברתי את התהליך הם שקעו לעומק. אם רק דוגמה אחת, כשהייתי בכיתה ג' ראיתי את הסרט המונפש 'מולאן', ובסצינה שהיא חותכת את השיער ומצטרפת כגבר לצבא הסיני - זה השפיע עליי, כי אמרתי לעצמי, 'מה?, אפשר להתהפך במגדר - אפשר גם בכיוון ההפוך?'.
איך התחלת לספר למשפחה?
"בגיל 27 הראשונה שאני יוצאת לפניה היא סבתא שלי המבוגרת והדתייה. פניתי לסבתא באופן אישי וסיפרתי לה: 'אני אישה'. ברכות ובעדינות היא שמה עליי את היד ואומרת לי: "אני רואה אותך". זה מאוד ריגש אותי. ואז בארוחת שישי אני עומדת לפני כל המשפחה, ואומרת להם שאני רוצה להגיד להם משהו, ואז מספרת: 'אני אישה'. אמא נותנת לי יד ומחייכת. האח הקטן אומר לי: 'טוב, בסדר...'. אבל אבא שלי קם אליי מראש השולחן, מחבק אותי ואומר לי: 'אני אוהב אותך, אבל תמיד תהיה הבן שלי'. זה די פגע בי, כי רציתי להיות בת ולא להיות בן".
מאותו רגע, נטע התחילה לעבור את תהליך ההתאמה המגדרית: "בתחילת הדרך אבא עזר לי, ביקר אותי בבית החולים וגם סייע לי בכסף, אבל לאט לאט אבא התנתק. הוא לא ממש קיבל את השינוי. גם כשישבתי איתו במסעדה כאישה, הוא אמר למלצר 'תביא לו' וחזר על זה. זה ממש פגע בי. בניגוד לאמא ולשאר האחים, היום אני פחות בקשר איתו. ראיתי אותו לא מזמן בחתונה, הוא נתן חיבוק קטן ומיד הלך. זה מורכב, כואב לי על אבא שלי, אני כועסת עליו נורא, אבל אני יודעת שהוא אוהב אותי".
נטע המשיכה את המסע להתאמה מגדרית: "זה אינספור טיפולים של הורמונים, לקחת כדורים, טיפולי לייזר, ועדות רפואיות, הגדלת חזה וניתוח תחתון. לעשות את השינוי זה הרבה מאוד כסף, וזה בכלל לא כולל בגדים או מייק אפ. בעבר לחכות לניתוח כזה יכול לקחת כחמש שנים בישראל. היום, התור קצת התקצר, ואפילו מוכר על ידי קופות החולים - כניתוח מציל חיים, ולכן מסובסד ברובו על ידי המדינה".
ללמד בבת ים. "היו לי חששות גדולים"
כבר עשר שנים שנטע מחוץ לארון, וכשמונה שנים פחות או יותר שסיימה את תהליך ההתאמה המגדרית: "אחרי שסיימתי הכל, עברתי 'חותם' שהכשיר אותי להיות מורה. כשהגעתי למשרד החינוך ושאלתי איפה ישבצו אותי – חשבתי תחילה בעיר שמאוד מקבלת או מכילה טרנסים, כמו תל אביב או הרצליה, אבל פתאום אמרו לי בת ים. ואכן היו לי חששות גדולים".
"למעשה, אני כבר באורט מלטון בבת ים חמש שנים, ומתחילה בקרוב שנה שישית, בין השאר כמחנכת של 30 תלמידים שעולים לכיתה ח', ואלווה אותם עד סוף החטיבה. כשהגעתי לראשונה לבית הספר שקלתי אם להציג את עצמי כטרנסית, ובסוף החלטתי להציג את עצמי כמורה לגיאוגרפיה שהזהות המינית שלי לא תגדיר מי אני".
"הייתי בטוחה שכבר בשיעור הראשון איזה ילד ירים את היד וישאל אותי אם יש לי 'בולבול', כי כבר הספקתי לקבל בעבר ברחוב קללות, כמו 'יא הומו' או 'קוקסינל', או אפילו מלצר שלא ידע באיזו שפה לענות לי. היום אני ב'פאסינג' (תהליך של מעבר, ש.ש.) ובתור טרנסית את פוחדת שתמיד יראו אותך - משהו על הפנים שלי או על הקול שיסגיר אותך, הייתי בטוחה שמישהו יעלה על זה".
"אבל לא, כלום! בשיעור הראשון התחלתי ללמד כרגיל. פתאום אחד התלמידים מרים את היד לשאול משהו, ואני אומרת לעצמי הנה זה מגיע אבל כל מה שהוא רצה זה לצאת לשירותים. אחרי תקופה עם הכיתה שלי וכמחנכת, יום אחד שאלתי את התלמידים, 'אבל אתם יודעים שאני טרנסית?', ואז אחד הבנים בכיתה אומר בשיא האדישות: 'נו, אז?...'. זה לא עניין אותם, זה דור של היום, שכבר מקבל הכל. הילדים פשוט הכילו את זה בנונשלנטיות. זה נתן לי כל כך הרבה ביטחון עצמי, וגם הבנתי שהילדים אוהבים אותי כמורה ונהנים בשיעורים שלי".
ואיך זה עבר באסיפת ההורים?
"היו לי חששות. ידעתי שאני נמצאת בעיר שלא כל כך מקבלת את הקהילה הגאה ואז מגיעים אליי הורים ואומרים לי - 'את נטע? איך הילדים שלי אוהבים ללמוד אצלך', או 'איך הם מתים על שיעורי הגיאוגרפיה שלך'. הבנתי שלאף אחד לא ממש אכפת. זה פשוט עובר".
והמורים?
"קצת אחרי שהגעתי לבית הספר, מנהלת אורט מלטון שמעה שאני עושה הרצאות עבור חושן על קהילת הלהטב"ק באוניברסיטאות, בתי חולים וחברות היי-טק, ורצתה שארצה גם מול המורים. זה עבר בהצלחה והיום רק מקדמים אותי בבית הספר. למעשה, היום אני רכזת של התוכנית לשילוב נערות במקצועות היי-טק, או במילים אחרות - אני מעצימה בנות צעירות שתהיינה הדור הבא של נשים חזקות - וזה הדבר הכי גדול מבחינתי, זה מוכיח שאני אישה וזה שלי".
