בין שדות וכרמים מוריקים במושב ירקונה ניצב בית מיוחד. בבית הזה כל סיפור של אובדן, צער או טרגדיה הופך לתקווה. הרע הופך לטוב, הבדידות נעלמת ודרך חדשה נוצרת. זהו "הבית של עומר" - בית מוגן לצעירות בסיכון; מקום מיוחד שמטרתו לשקם נערות ולהוציאן למסלול חיים משוקם. הבית נקרא על שמה של עומר שמש מהוד השרון, שנהרגה במהלך טיול אחרי הצבא.
את הפרויקט יזמה איילת שמש, אמה של עומר, ויעל שריג, שתיהן תושבות הוד השרון. בנייתו של המקום הסתיימה לפני שבוע, ובשבועות הבאים יאכלסו את הבית צעירות במצבי סיכון. אולם, בשונה מכל הבתים המוגנים ברחבי הארץ, מדובר בבית יחיד מסוגו, שבו יגורו נערות בוגרות מגיל 18 עד 23.
"זאת מתנה שקיבלתי מעומר", מסבירה איילת השבוע. "בגלגול הקודם שלי הייתי אדריכלית, ואם לפני עשר שנים היית שואלת אותי מה בא לי לעשות בחיים, אז זה מה שהייתי רוצה לעשות — להקים פרויקט חברתי‑קהילתי. אבל מן הסתם לא עשיתי את זה. החיים לקחו אותי לכל מיני מקומות, אף אחד מהם לא היה מוביל אותי לניהול בית מוגן לנערות. עד שעומר נהרגה".
זיכרון חובק עולם
עומר שמש, בתה הבכורה של איילת, נהרגה בשנת 2014 בנפאל, כאשר יצאה לטיול של אחרי צבא במזרח. היא יצאה לטיול עם בן-זוגה, אייל. במהלך הטיול ניצלה מסופת שלגים, אבל שבוע לאחר מכן נהרגה, כאשר אוטובוס שבו נסעה עבר תאונה והתהפך. עומר היתה בת 21 במותה.
"אחרי שעומר נהרגה החיים שלי התחילו מחדש. המקום הזה הוא אחת הבחירות שעשיתי בזכותה", אומרת אימה.
איך הכל התחיל?
"הכל התחיל מקעקוע של פרפר. לעומר היה קעקוע על הגב, עם הכיתוב 'butterflies are forever' וציור של פרפר. אחרי שסיפור המוות שלה נודע, ישראלים ברחבי העולם התחילו לצייר פרפרים. זה היה מדהים, והפך מהר מאוד לתופעה ויראלית. לא היתה יבשת בעולם שלא ציירו בה פרפרים. כולם ציירו או צילמו פרפרים ושלחו לדף הפייסבוק שלי או של עומר. חוץ מפרפרים, אנשים היו כותבים 'השמש לא תשקע לעולם' וזה הפך להיות תופעת רשת".
איך הרגשת עם זה?
"אותי זה חיזק מאוד. אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך כשהילד שלך מת, אתה מחפש איך להשאיר אותו עוד קצת כאן. בזכות זה, עומר לא נעלמה לי. היא המשיכה להיות בהוויה שלה, ועם הפרפרים התחילו להגיע עוד ועוד סיפורים עליה. מעבר למעגל החברים הקרוב, שהפכו להיות כמו הילדים שלי, הגיע אליי מעגל אנשים קצת יותר רחוק, שאני בכל אופן לא הכרתי. הם סיפרו לי מי היתה עומר בעבורם, ועל כל הדברים שהיא עשתה בשבילם.
"גיליתי שעומר ידעה לראות אנשים. שבעיניה כולם היו שווים. לשבעה הגיעה מישהי ששירתה כחיילת בודדת עם עומר בעובדה. היא סיפרה לי שהיא היתה מסתובבת לבד כל הזמן. בעיניה של עומר זה לא היה הגיוני, אז היא פשוט הצמידה את המיטות שלהן בחדר, ואמרה לה 'מעכשיו את אתי, את חלק ממני'. הבחורה הזאת סיפרה לי שבזכות עומר היא הרגישה סוף סוף שרואים אותה. עומר היתה משהו מיוחד, כי היא ראתה עולם שבו כולם שווים.
"היא היתה מפקדת, ולא הפריע לה שחייל מסמס לה באמצע הלילה, כי המזרן שלו לא נוח. מישהי אחרת סיפרה לי, שיום אחד עומר הצעידה את כל הפלוגה שלה למקום מסוים בבסיס, ואמרה לחיילים שלה לכוון שעונים ל-60 שניות ולהסתכל על השקיעה. היו שהרימו גבה, בכל זאת היא מפקדת בצבא, אבל זאת היתה היכולת שלה — לראות קודם כל בני אדם. למדתי שלעומר היתה יכולת לראות אנשים כפי שהם באמת, והיא היתה חברת אמת".
האם מוסיפה ומספרת, כי "כשעומר נפטרה נכנסתי למסע הישרדות. חשבתי איך להנציח אותה וידעתי שזה לא יהיה קיר או אבן שכתוב עליו עומר ז"ל. רציתי את עומר, רציתי להנציח את מה שהיא היתה. אז חשבתי על צמידים מיוחדים, צמידים של נתינה, צמידים שאומרים להרים את הראש ולראות את מי שלידך".
על הצמידים נכתב: "butterflies are forever", בדומה לקעקוע של עומר, ועד היום חולקו יותר מ-300 אלף צמידים. הצמידים נתפסו כמסר חינוכי של נתינה וקבלה השונה, ואיילת הוזמנה לספר על הצמידים במסגרות חינוכיות למיניהן.
"עד היום, שלוש שנים אחרי שהפרויקט החל, הגימיק של הצמידים לא נגמר".
מעטפת של תמיכה
כאשר נשאלת האם כיצד התקבלה ההחלטה להקים בית לצעירות בסיכון, היא מספרת: "אני וחברתי הטובה, יעל שריג, חשבנו איך לקחת את הנתינה צעד אחד קדימה. התאספו סביבנו מספר אין-סופי של אנשים טובים. שתינו מחוברות לצעירים ולבני נוער, ולכן חשבנו מיד לעשות פרויקט שקשור לצעירים בסיכון. למדנו את הנושא, חקרנו ותחקרנו. כבר שנה שאנחנו עוסקות בלמידה, וגילינו שיש המון מסגרות תמיכה לצעירים בסיכון עד גיל 18, אבל הבעיה האמיתית היא מגיל 18 ומעלה. אין די מסגרות לגילאים האלה, ולכן הבטחנו לפתוח בית לנערות בלבד במצבי סיכון, בקבוצת הגיל 18 עד 23.
"'הבית של עומר' נפתח השבוע. מדובר במקום מיוחד מאוד, במושב ירקונה הצמוד להוד השרון, שנהנה מאווירה רגועה ונעימה של יישוב קטן. מבפנים מדובר בווילה יפה, אך לא כזאת שמנקרת עיניים. יש בה חדרים נעימים לשבע בנות שיאכלסו את הבית בשבועות הקרובים. החדרים כוללים פינת מחשב, פינת עבודה, סלון נעים, מטבח גדול, ובחוץ גינה יפהפייה. הכל כדי שכל מי שיגור במקום, ירגיש ממש בבית.
"כל צעירה שתיכנס לפה תקבל מעטפת שלמה ואישית של כל מה שהיא צריכה. היא תקבל הזדמנות לשקם את החיים שלה. חשוב לציין שזאת לא מסגרת טיפולית, אלא מסגרת שיקומית, לכן כל מי שתגיע לגור כאן תצטרך לרצות את זה, תרצה לקבל עזרה ואנחנו נדאג לתת לה את כל מה שהיא צריכה. החל מעזרה בלימודים, דרך עזרה בעבודה ועד עזרה רפואית. יש לנו יכולת לתת לכל נערה כל מה שהיא צריכה".
איזה צעירות יגיעו לכאן?
"ההגדרה המילונית היא בנות בלי עורף כלכלי ומשפחתי. בעצם, ילדות שהחיים לא היו נחמדים אליהן בלשון המעטה, והן נקלעו לבחירות לא טובות בחיים. עכשיו הן כבר לא ילדות, וזה הצ'אנס האחרון שלהן לבחור בדרך חיים טובה יותר. מהבית הזה הן יצטרכו לעמוד על הרגליים, ולצאת לדרך עצמאית. אנחנו בוחרות את הבנות, גם כי מספר המקומות מוגבל כרגע, וגם כי אנחנו רוצות לשמור על הבנות האחרות שיהיו פה. כל אחת מהנערות תוכל להיות פה עד שנתיים מקסימום, והמטרה היא שאחרי השהות פה הן יידעו להסתדר, להבין עולם, לחיות ולעמוד על הרגליים. הבנות האלה באות ממקום של הישרדות, ועכשיו הגיע הזמן שהן יתפנו לטפל בעצמן".
מי יהיה ממונה על ניהול המקום?
"יעל ואני ננהל את הבית, עם עובדת סוציאלית. הבית הזה היה החלום שלנו. אנחנו באות מתחום אחר, ולכן אנחנו נשענות על אנשי מקצוע, אבל תפרנו את המציאות על פי החלום".
למה בחרת לעשות את זה?
"אחרי שעומר נהרגה, אני זאת שהיתה במקום שלא יכולה לעמוד על הרגליים. הייתי זקוקה למעטפת תומכת, הייתי זקוקה שירימו אותי ויגידו לי שאני יכולה להתגבר. עכשיו הבנות שיגיעו לפה יקבלו את המעטפת החמה הזאת, של מישהו שמאמין בך".
ההתגייסות של הקהילה
האם מוסיפה ומספרת, כי הבית לזכר בתה הוקם לא מעט בזכות תרומות ועזרה של אנשים. "כשהתחלתי עם היוזמה היו כאלה שלא האמינו שנצליח להגשים אותה, בגלל קשיים בירוקרטיים, ובעיקר בגלל השאלה מאיפה נשיג את הכסף. אבל, זה היה הדבר הכי מדהים, כי כל מה שנמצא פה בבית זה בעצם תרומות מאנשים טובים באמצע הדרך. החל מהצבע על הקירות, ועד המזגנים בחדרים.
"אנשים שמעו על הפרויקט ופשוט התקשרו לשאול איך אפשר לעזור. מישהי אחת הביאה מדיח כלים, וקבוצה של אנשים שאני לא מכירה התנדבה להכין ולסדר את הגינה. לפני כמה ימים הגיע לכאן אדם שאינני מכירה, ששאל מה חסר ואיך אפשר לעזור. אמרתי לו שחסרים לנו מצעים, ויום למחרת חיכו לי כאן שבעה סטים חדשים של מצעים איכותיים. שמונה בנות כיתה ו' מבית ספר המגן בהוד השרון ויתרו על מסיבת בת-המצווה הפרטית שלהן לטובת הפקת בת-מצווה משותפת, שכל הכנסותיה יועברו לטובת הקמת הבית".
איך ההרגשה לדעת שכל כך הרבה אנשים התגייסו למען הפרויקט?
"זה פשוט מרגש ומדהים. התגייסות של קהילה במיטבה, שמנצחת את כל הציניות. אין פה אגו, אין פה כסף, גיליתי שטוב מנצח את הרע ושאני, שעברתי את הנורא מכל, גיליתי מחדש כמה טוב יש בעולם הזה. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל זה כנראה משהו בעומר, משהו בה גורם לאנשים לפתוח את הלב. משהו בתמימות שלה, בטוב הלב שלה. עומר היתה אדם שמח מאוד ולא מגיע לה פחות מזה. היה בה קסם, ואין לי הסבר אחר, כי רק בזכות הקסם שלה זה הצליח".
לדברי איילת, "כשעומר מתה הייתי שבורה. מתתי בכל בוקר מחדש, אבל לא באמת יכולתי להרשות לעצמי למות, כי יש לי עוד שלושה ילדים. לכן, יצאתי למסע הישרדות, של להיות או לחדול. כשאתה מנסה לשרוד, אין לך ברירה, אין אפשרויות בחירה. צריך לפעול, אחרת תטבע. אין לי זמן לכעוס".
איך הגיבו על כך במשפחה?
"יצאתי למסע הזה כדי להציל את עצמי למען הילדים שלי, ולא ראיתי בעיניים. ילדיי איבדו אחות, ולא הייתי מוכנה שהם יאבדו גם אמא. בהתחלה במשפחה לא אהבו כל כך את הפירסום, כי הפכתי את עומר ממשהו נורא פרטי למשהו ציבורי, אבל היום הם אוהבים מאוד את התוצרים. הם לא האמינו בהתחלה, עכשיו הם מלאים הערכה וגאים מאוד. הם יודעים שיש להם אמא נחושה מאוד. אילו עומר היתה פה, היא היתה ודאי נבוכה מעט מכל הפירסום הזה, אבל היתה אוהבת את זה, כי יש פה מטרה טובה מאוד, בדיוק כפי שהיא היתה".
