61 שנה חלפו מאז שתמי פרלמן, דליה סמוראי, רותי שמש ויצחק בן ארי סיימו את לימודיהם בבית הספר ממלכתי א' בהוד השרון. 31 תלמידי מחזור י"ז הגיעו לבית הספר מכל שכונות העיר: רמתיים, מגדיאל, רמת הדר, נווה הדר ונווה נאמן. ב-1958, לאחר שסיימו את כיתה ח', התפזרו הבוגרים לבתי ספר ביישובים אחרים, מאחר שבהוד השרון לא היה עדיין בית ספר תיכון. בשבוע הבא הם יקיימו פגישת מחזור.
את הרעיון לקיים את המפגש העלה יצחק בן ארי (75) משכונת נווה הדר. עד כיתה ג' למד בבית הספר השכונתי, וב-1954 הועבר לממלכתי א'. "הייתי תלמיד טוב. אהבתי את המורה לטבע ולחשבון, ואת המורים למלאכה ולהתעמלות. רק עם המורה להיסטוריה בכיתה ו' לא הסתדרתי. במשך שלושה ימים ברציפות הוא הוציא אותי מהשיעור בלי כל סיבה, ובלי שהסביר לי למה. בפעם השלישית, כשסירבתי לצאת, הוא דחף אותי החוצה. רק לאחר שהתלוננתי באוזני המנהל הוא הפסיק להוציא אותי.
המנהל, אחימלך גינזבורג, שהיה גם המחנך שלנו בכיתות ז'-ח', הנהיג בכל בוקר את קריאת הפרק היומי בתנ"ך. התלמידים נעמדו בחצר בשמונה טורים, על פי הכיתות, ודיקלמו את פסוקי הפרק. אף שהייתי אתיאיסט מוחלט אהבתי את הקריאה". "במשך שנים זכרתי לדקלם את הפרקים בעל פה", מוסיפה רותי שמש.
כדי לארגן את המפגש גייס בן ארי למשימה את בת כיתתו, תמי פרלמן (75). "אחדים מהתלמידים נפטרו מאז, ואנו מקווים שכל האחרים יגיעו למפגש", היא אומרת.
פרלמן, ילידת רמתיים, למדה עד סוף כיתה ג' בבית הספר על שם אהרונוביץ' בכפר מלל. "ברבות הימים הבנתי שהועברתי מבית הספר שהיה מזוהה עם מפא"י הסוציאליסטית לבית ספר שהיה מזוהה עם מפלגת הציונים הכלליים (הליברלים), מאחר שאבי, בעל חנות למוצרי חשמל, נמנה עם תומכיה".
מתברר שכבר אז הייתה פוליטיקה בחינוך, והייתה גם אינטגרציה בין האשכנזים מרמת הדר ומרמתיים לבין המזרחיים מנווה הדר ומנווה נאמן. "לא היה מתח עדתי, לא הכרנו אז את המושג הזה, היה קשר טוב בין כל העדות", אומרת פרלמן.
עם זאת, לדברי דליה סמוראי, התלמידים מרמת הדר, מרמתיים וממגדיאל היו מגובשים יותר, ואילו התלמידים שהגיעו מנווה הדר ומנווה נאמן, רובם ממשפחות של עולים חדשים, היו מרוכזים יותר בתוך עצמם. לדעת רותי שמש, היה פער סוציו-אקונומי בין ילדי השכונות למיניהן, אך תנועות הנוער תרמו לאינטגרציה ביניהם הרבה יותר מאשר בית הספר.
שמש, ילידת שכונת הפועלים א', הלכה ברגל או רכבה על אופניה מביתה לבית הספר וחזרה.
"היינו כיתה שובבה מאוד, עשינו הרבה מעשי קונדס, שיגענו את המורים, היה להם קשה מאוד אִתָנוּ. באחד המקרים עלינו על השולחנות והמורה ברחה מהכיתה. בשיעורי ההתעמלות התעצלנו כל כך שהיינו מניעים רק את האצבעות, במקום את הידיים. היו בכיתה הרבה תלמידים חכמים. אני לא הייתי ביניהם. אני הייתי שרת החוץ... כשהמורה נכנס אני כבר הייתי בחוץ".
סמוראי (76) מספרת: "חמש השנים בבית הספר זכורות לי כשנים טובות. בכיתה ד' היה לנו מורה מצוין לחשבון, ובזכותו היה לי 100 בחשבון לכל החיים. היה לנו מורה מצחיק למוזיקה שניגן בכינור, והייתה לנו מורה מצוינת לטבע, שעד היום אני פוגשת אותה בהוד השרון. כשאני הייתי גננת, הבן שלה למד בגנון שלי".
אגב, גם הדור השני של בוגרי מחזור י"ז למדו בממלכתי א', כך שלושת ילדיה של סמוראי ושניים מארבעת ילדיה של שמש. בנה הבכור היה במחזור האחרון שלמד בבית הספר עד כיתה ח'.
