בוקר ה-7 באוקטובר. קיבוץ עלומים. רגע לפני שהכל התחיל עמיחי שחם היה אמור להתייצב במשמרת שלו ברפת וניסה ל"גנוב" עוד רגע אחד קטן עם זהבה אשתו ושלושת ילדיהם הקטנים (1.5, 3.5, 6). רגע קטן שאף אחד מהם לא תיאר לעצמו שיעזור להם להחזיק מעמד ב-24 השעות הבאות שנכונו להם.
2 צפייה בגלריה
עמיחי שחם עם ד"ר אופיר שיר עז, ד"ר אריאל דוד ברל ועירית עמידי מנהלת הסיעוד במחלקה לכירורגיה פלסטית במרכז רפואי מאיר
עמיחי שחם עם ד"ר אופיר שיר עז, ד"ר אריאל דוד ברל ועירית עמידי מנהלת הסיעוד במחלקה לכירורגיה פלסטית במרכז רפואי מאיר
עמיחי שחם עם ד"ר אופיר שיר עז, ד"ר אריאל דוד ברל ועירית עמידי מנהלת הסיעוד במחלקה לכירורגיה פלסטית במרכז רפואי מאיר
(צילום: דוברות בית החולים)
"בהתחלה שמענו את השריקות של כיפת ברזל שאנחנו כבר מתורגלים בהן", משתפת זהבה. "לרגע אפילו התהפכתי במיטה וחשבתי להמשיך ולנסות לישון קצת אבל ברגע שהתחילו אזעקות 'צבע אדום' קמתי והעברתי את כל הילדים לממ"ד. הפיצוצים נשמעו קרובים מאוד ועמיחי ישר לקח את האקדח שלו ויצא מהבית".
"התמונה הראשונה שראיתי כשפתחתי את הדלת וצעדתי בשביל - הייתה של אופנועים נוסעים בתוך הישוב ובשניה קלטתי שאלו מחבלים", מספר עמיחי. "נכנסתי הביתה. אמרתי לזהבה לנעול את דלת הממ"ד והבית, אמרתי לה שהיא לא יוצאת בשום מחיר והקפצתי מיד את כיתת הכוננות שלנו. הגענו לנשקיה, עלינו על נשקים וציוד ובגלל שראינו את המחבלים קרובים מאוד לרפת אמרתי למפקד הכיתה שאני יוצא לשם לבדוק מה שלום העובדים הזרים שלנו המתגוררים סמוך אליה. ברגע שנכנסתי לאזור וראיתי את חלקי הרימון והתחמושת על הרצפה הבנתי שאנחנו בתוך אירוע אחר. בכניסה למיגונית כבר ראיתי שני עובדים הרוגים ובתוך המיגונית היו השאר, שוכבים אחד על השני, חלקם פצועי ירי, חלקם ללא רגליים. אני חובש בהכשרתי ומיד הענקתי להם טיפול ראשוני – חסם עורקים, תחבושת לחץ ובשלב מסוים הבנתי שגמרתי את כל הציוד הרפואי שהיה לי בווסט. במקביל פניתי לחמ"ל שלנו והזעקנו פינוי, אך לצערנו לא היה קול ולא היה עונה. לא היה מי שיגיע לעזור לנו והצירים היו חסומים כולם".

2 צפייה בגלריה
עמיחי, זהבה וילדיהם ברקע שדה חמניות בעוטף
עמיחי, זהבה וילדיהם ברקע שדה חמניות בעוטף
עמיחי, זהבה וילדיהם ברקע שדה חמניות בעוטף
(צילום באדיבות המשפחה)

"המשכנו בסריקות לחפש מחבלים נוספים בשטח הקיבוץ ותוך כדי הסיור פגשתי את גלעד מכיתת הכוננות, חובש והוא יצא לאתר רכב גדול לפנות את הפצועים לקבלת טיפול רפואי בזמן שאני נשארתי איתם. פתאום שמעתי פיצוץ גדול מכיוון המטעים שלנו, חשבתי שזו נפילה אך מיד כשסיימתי לדווח בקשר הבנתי שלא שמעתי שריקה שקדמה לה. באותו הרגע ראיתי שני מחבלים רצים בתוך הקיבוץ לכיוון הבית שלי, שהיה הראשון בשורה. הדבר הראשון שעלה לי בראש, הוא שאני חייב בכל מחיר להרחיק אותם מזהבה ומהילדים – התחלתי לירות צרורות לכיוונם למשוך אותם אליי ולהרחיק אותם מהבית. תוך כדי גם וידאתי שהם לא נכנסו אליו ואז קלטתי קבוצה שלהם מתקרבת אליו. אלו רגעים שאתה מקבל החלטות ברגע אחד ואתה מבין שהן מה שיקבעו בסוף את סוף הסיפור. החלטתי להסתער עליהם כדי שלא יתקרבו עוד, הצלחתי לפגוע באחד מהם והסתתרתי מאחורי הרכב שלי. ואז – נזרק עליי הרימון", מתאר עמיחי את רגע הפציעה.
עם שתי ידיים פצועות קשה, דיווח עמיחי לכיתת הכוננות שהוא צריך סיוע ותוך שניות הם הצטרפו אליו והמשיכו בלחימה העזה כדי לדחוק את המחבלים מחוץ לשערי הקיבוץ. כשהבין שמצבו מתדרדר, הוא פינה את עצמו לביתה של מיכאלה, אחות בקיבוץ, מיילדת במקצועה, שרגילה להעניק טיפול אחר לגמרי. גם שם – המשיך עמיחי לנהל את האירוע בקור רוח. "הרגעתי אותה ואמרתי לה שאני צריך תחבושת לחץ, עירוי ואם אפשר גם משהו נגד כאבים", הוא אומר בחיוך. "כל זה בזמן שכיתת הכוננות ממשיכה להילחם במחבלים שהתבצרו באזור הבריכה ובגן המשחקים ובנקודות נוספות בקיבוץ".
עמיחי המשיך להתעדכן במשך כל הזמן דרך מכשיר הקשר – אז שמע שהשכן שלו נפצע באורח קשה. עשרים דקות לאחר מכן הצליחו חברי כיתת הכוננות לפנות גם אותו לביתה של מיכאלה וזיהיתי מיד שהוא סובל מירי בחזה וחייו בסכנה. חיבקתי אותו. אמרתי לו שאנחנו יוצאים מזה ביחד. וביחד עם מיכאלה ולמרות שהידיים שלו לא מתפקדות – הענקנו לו טיפול ראשוני וקריטי".
"חצי שעה לאחר מכן גלעד הופיע בדלת. כל אחד מאיתנו חשב שהשני לא שרד – בכל השעות המטורפות האלה – לראות אחד את השני נתן לשנינו כוח בלתי מוסבר להמשיך הלאה. בשלב הזה כבר הבנו שאין לנו סיוע ושאת השכן שלנו חייבים לפנות באופן בהול לבית חולים ותוך כדי חיפוי אש גלעד יצא להביא את הרכב של בעלה של מיכאלה לכניסה והעלנו את השכן שלנו שכבר איבד כמויות גדולות של דם והיה מעורפל הכרה. נסענו לכיוון נתיבות, שם חיכו לנו אמבולנסים והצוותים הצליחו לייצב את מצבו ומשם המשכנו לביה"ח סורוקה".
בכל הזמן הזה הלחימה בקיבוץ ממשיכה. זהבה עדיין בממ"ד מנסה להתמודד עם הדאגה, החרדה והפחד ובד בבד להעסיק את שלושת ילדיהם הקטנים. "הדבר הכי חשוב היה שנשמור על שקט. כדי שלא ישמעו שיש אנשים בבית ויגיעו אלינו. בשלב כלשהו הילדים היו ממש רעבים ורצתי למטבח להביא מעט אוכל. אולי זה נשמע מצחיק אבל אני ממש זוכרת מה הצלחתי לחטוף במהרה – אקטימל. דניאלה. רוגעלך שעמיחי הכין. מטען ומים. בשלב מסוים הבנתי שהלחימה ממש מחוץ לבית שלנו. מדי פעם הילדים שאלו מה קולות הירי והצעקות שהם שומעים וניסיתי להרגיע ולומר שזה הצבא שלנו, גם כשזה לא היה נכון", היא משתפת.
הקיבוץ טוהר רק בסביבות השעה שבע בערב. אך גם לאחר מכן קיבלו הנחייה התושבים לשהות בממ"ד בעוד החיילים עוברים בית-בית וסורקים את הקיבוץ. "אני לא זוכרת הרבה, כנראה מהטראומה. אני כל הזמן חוזרת להודעות ומגלה דברים, איך הקפצתי את האחים שלי לבדוק מה שלום אבא שלנו, איך אח שלי ניסה במשך כל הזמן הזה להרגיע אותי למרות המציאות הקשה בחוץ. אני שמחה שלא ידעתי את כל מה שקרה בזמן אמת. לא הבנו את גודל האירוע באותם רגעים קשים וטוב שכך".
עמיחי פונה לסורוקה, הוא זוכר שקיבל מספר והיה הפצוע ה-204. ד"ר דן שוורצפוקס, סגן מנהל המיון בסורוקה שהוא גם רופא המשפחה שלהם הורה להעביר אותו למרכז רפואי מאיר. "ד"ר שוורצפוקס עשה שם פעולות מטורפות לטיפול באלפי פצועים, בתוך כל אלו הוא דאג שאעבור למאיר כדי שאגיע לידיו המצוינות של ד"ר ליאור פז וכשהגעתי עם האמבולנס קיבלו את פניי ד"ר יעקב חן וד"ר גיא טופז, סגני מנהלי המרכז הרפואי.

קראו גם:

"ד"ר ליאור פז, מומחה בכירורגיית כף יד ניתח אותי וצוות כירורגיה פלסטית בהובלת פרופ' שלום אבשלום טיפל בפצע החודר שלי. אני בעיקר רוצה להודות לצוותים המדהימים כאן במאיר שהגעתי אליהם. כל השבת ההיא ובכלל הימים שאנו עוברים מלאים בכאב ענק אבל גם בהודיה גדולה לכל מי שדאג לנו, עטף אותנו ולא פחות מכך למי ששומר עלינו מלמעלה. זה היה ממש נס גלוי. בזכות כיתת הכוננות שלנו ויחידות מיוחדות של הצבא והמשטרה נבלמה כניסת מחבלים רבים לקיבוץ שלנו והסיפור של עלומים בניגוד לשכנותיה, הסתיים אחרת. הצוותים כאן במאיר שטיפלו בי וממשיכים ללוות אותי, בניתוח, באשפוז, בריפוי בעיסוק – הם אנשים נדירים ומקצועיים שדואגים לנו באופן שמחזיר מעט אור לסיפור החשוך הזה שקרה לכולנו בשביעי באוקטובר. עיריית נתניה, בעירה אנו משתכנים דואגת לנו ולמשפחות של כולנו – בצורה יוצאת דופן ובימים אלו אפילו הקימו מערך חינוך עם מתנדבים נהדרים לילדים שלנו", ביקשו לציין זהבה ועמיחי.
כשנשאלו אם ישובו לעלומים הם אמרו "עלומים היה מאז ומתמיד הבית. זהבה גדלה שם ולא ראתה את עצמה מגדלת את הילדים שלה במקום אחר. ביום שלא נצטרך מיגונית כדי לחיות שם ולגדל שם את הילדים שלנו – זה יהיה היום שבו נוכל לחזור לשם בלב שלם".

____________

הטיפול והשיקום

ד"ר ליאור פז, מנהל היחידה לכירורגיה של היד, המערך האורתופדי במרכז רפואי מאיר מקבוצת כללית: מאז פרוץ הלחימה הגיעו למרכז רפואי מאיר פצועים רבים, רובם כתוצאה מפציעות ירי ופיצוץ מטענים עם פגיעות ירי ורסיסים בעיקר בגפיים. עמיחי הגיע אלינו לאחר שנפגע בשתי ידיו כתוצאה מקליעי ירי שגרמו לשברים בשתי ידיו, ועבר קיבוע לאיחוי השברים. באחת מידיו הוא גם סבל משיתוק עצבי, והיה צורך לבדוק האם הפגיעה נגרמה כתוצאה מפגיעת הקליע או מחוסם העורקים שהורכב לו בשטח במשך שעות ארוכות. בניתוח לחשיפת העצב מצאנו כי העצב נפגע כתוצאה מפגיעת חום שיצר הקליע ולאחר הניתוח הוא צפוי להתאושש היטב וכולנו נמשיך לחבק אותו ואת משפחתו היקרה.
פרופ' אבשלום שלום, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית מסביר על הטיפול בפציעה שבעקבותיה סבל גם מחוסר עור: "עמיחי עבר אצלנו טיפול באמצעות מכשיר מיוחד שעושה שימוש בתת לחץ המסייע בהחלמת הפצע ולאחר מכן עבר השתלת עור באזור לסגירתו. מאז פרוץ הלחימה טיפלנו בפצועים רבים שהגיעו עם פציעות ירי, בעיקר בגפיים וחוסרי עור, פגיעות שדרשו טיפול מורכב בפצעים ושחזורים".