"הרבה פעמים אני מתפרקת בבכי, קשה לשאת את כל הכאב הזה, אבל אני מרגישה שאני חייבת להנציח, חייבת לתעד, שאני חייבת לעשות משהו עם הטראומה הזו שכולנו סוחבים איתנו כבר שלושה חודשים". הדוגמנית והשחקנית רביד רונן (22) מכפר סבא, פתחה ביוזמה עצמאית ומרגשת הנקראת "זכרונות ברזל", המתעדת מאז פרוץ המלחמה, את המשפחות השכולות, שורדי הטבח ובני משפחותיהם: "יש כאב שלא משתחרר מאז אותו יום נורא, בימים הראשונים הייתי חיייבת לפעול, התנדבתי בחקלאות ובהופעות לפני חיילים, אבל זה הרגיש לא מספיק, עד שהחלטתי לפתוח בפרויקט הזה שמאפשר הרבה פורקן, גם למשפחות, אבל בעיקר לי".
כשהכל נעצר
קשה שלא להתרשם מהאנרגיות שיש לרביד, ילדה טובה כפר סבא, דוגמנית ושחקנית, שמוכרת לרבים מהטינאייג'רים ואולי לכמה שחדוות הנעורים עדיין לא חלפה להם (להוציא את קריירת הדוגמנות העניפה שלה היא הספיקה למרות גילה הצעיר לככב בסדרות נוער מצלחות כמו "אלישע" עם יובל סמו, "הקלמרים" ו"מי פה הבוס?", והייתה כוכבת הסדרה המצליחה "סקיי"). היא גדלה "ברחוב הכי יפה וירוק בכפר סבא", שהקריירה שלה בתחום המשחק החלה לנסוק, וכמו רבים, ה-7.10 היה תמרור עצור ואכזרי עבורם: "המדינה נכנסה להלם וכמובן התעשייה, הכל נעצר, כל ההפקות והאודישנים. התכנסנו והתעטפנו כל המדינה במרה שחורה, שאולי רק בשבועיים שלושה האחרונים מתחילה קצת להתפוגג.
"גם אצלי הכול נעצר, אבל ממש הכול, הייתי בעיצומם של לימודי המשחק ב'ניסן נתיב' בתל אביב, וגם פתיחת שנת הלימודים נדחתה. נותר הרבה זמן פנוי, חלל שהתמלא כל הזמן בתמונות נוראיות ועדויות, ובהרבה כאב ודמעות. אני טיפוס מאוד רגיש, אני שייכת פחות או יותר לדור שגדל באופן יחסי על לאב והפינס, ופתאום המציאות הטרגית מכה בכל עוצמתה. לא חווינו פיגועים, לא חויינו מלחמות, ופתאום דבר כזה.
"בימים הראשונים אחרי ההלם, החלטתי שאני חייבת לפעול, התנדבתי בחקלאות, ארזתי חבילות למפונים ולפלוגות בצבא, הופעתי בפני חיילים במקומות שונים יחד עם קולגות שלי, ניסיתי לעשות הכול. ואז חוזרים הביתה ומגלים על עוד הרוג שמישהו מכיר, ועל עוד בת שכבה שנרצחה, זה באיזה מקום שבר את התמימות, שבר את הכול".
וכך כשהיא מתנהלת בין קטיף בשדה אבוקדו לאריזת חבילות לחיילים, החלו אט אט העדויות על הטבח הנורא להתפרסם בתקשורת: "זה היה משהו שהוא בלתי רגיל, בהתחלה מתקשים להאמין שיש אכזריות כזו בבני אנוש, אנחנו מדור שמכיר דברים כאלו רק מסיפורי עבר, לא האמנו שקיים דבר כזה מתחת לאף שלנו. גם ההפתעה הגבירה את ההלם של כולנו, והכעס הצטבר, והעדויות היו בלתי מתקבלות על הדעת. בעיקר על אלו שחוו אלימות מינית, אלו דברים ששום אוזן אנושית לא יכולה לשמוע, זה נראה כל כך רחוק, כל כך לא שייך, היינו בסוג של בועה.
"האמת, חששתי, פחדתי שמישהו לא יאמין לעדויות, פחדתי שמישהו ינסה לטשטש את האכזריות הבלתי נסבלת. החלטתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו. יש ברשותי פלטפורמות ברשתות החברתיות עם מאות אלפי עוקבים, גם בטיק טוק, גם באינסטגרם, והחלטתי שאני פותחת בפרויקט תיעוד מצולם, חברתי לאיש הדיגיטל המדהים, הדר כהן, שהוא מאוד מוכר בתחום, ופתחנו בתיעוד שקראנו לו 'זכרונות ברזל' של בני משפחות שכולות, בנות ובני זוג של חיילים וחיילות שנפלו, שורדים מהטבח ובני המשפחות שלהם. הבנו שכזה תיעוד יוכל לעלות רק במסגרת ערוץ מיוחד ביוטיוב, והתחלנו בסדרת צילומים.
"בהתחלה מאוד חששתי לגשת אל בני המשפחות, הכאב של כולם היה עדיין טרי, הופתעתי לגלות כמה הם רוצים לדבר ולשתף ולהעלות זכרונות, חשוב להם שיכירו את יקירם. הדר (כהן א.א) היה אחראי על הצד הדיגיטלי ואני הייתי האחראית על התוכן. ימים שלמים עשיתי עבודת רקע, שיחות מוקדמות עם המשפחות לפני הצילום, והיינו קובעים ימי צילומים עם שניים או שלושה סיפורים".
המשפחה שנחטפה
הסיפור הראשון, שגם קיבל חשיפה בקנה מידה ארצי, היה סיפורה של משפחת אלמוג-גולדשטיין, תושבי קבוץ כפר עזה: "נדב אב המשפחה והבת הבכורה ים נרצחו וחן (האם) עם שלושת הילדים אגם, טל וגל נחטפו לעזה. פגשתי את עומרי, אחיה של האם, חן, כשבועיים מפרוץ המלחמה במסגרת המיזם שלו 'רצים עד שהם חוזרים' לאורך חוף הים בת"א, שם פניתי אליו וסיפרתי לו על הרעיון שלי ומיד קבענו יום צילום. הדר שותפי למיזם, הגיע אף הוא ומיד צילמנו וערכנו את הסרטון הראשון ומהר מאוד העלנו אותו לערוץ היוטיוב שלי.
5 צפייה בגלריה
עומרי אלמוג מדבר על משפחת גולדשטיין־אלמוג
( צילומי מסך מיוטיוב, רביד רונן העמוד הרשמי)
"הימים האלו של הצילומים היו מאוד עמוסים רגשית. הייתי מתפרקת בבכי, זה לא היה לי פשוט".
מה היו הרגעים הכי הקשים ביותר?
"כל סיפור הוא עולם ומלואו, כל חייל, חיילת ובן משפחה הם מרחב אינסופי של חיים. אחד מהסיפורים הקשים הוא סיפור בריחתה של גלית לין יחד עם בעלה ממסיבת הנובה. הם הצליחו לאסוף בדרכם מספר נערים ונערות ולהגיע לחוף מבטחים. הסיפור הזה ממש טילטל אותי. זה מסוג הסיפורים שמדגים לנו איזה כוחות טמונים בנו. גם כשראיינתי את האחים של בת השכבה שלי מתיכון כצנלסון, רון צרפתי ז"ל שנרצחה, זה היה קשה יותר, והסיפורים שהכי התחברתי אליהם באופן אישי היו על אלו שאיבדו את בני זוגם".
למה?
"כי בן הזוג שלי, שהוא רופא ועתודאי, נמצא בעזה, והלב איתו, אז ברור שכל שיחה כזו הייתה עבורי קשה מנשוא".
קראו גם:
"זו החובה שלי"
עד כה צילמה ותיעדה רונן יחד עם כהן כ־30 סיפורים והעלתה אותם לערוץ הייחודי שזוכה לפופלריות מיום ליום, יש באמתחתה עוד כמה סיפורים שטרם נערכו ועתידים לעלות בקרוב, והפרויקט עוד נמשך: "אני לא מוכנה שהוא ייעצר, אני רואה בזה את חובתי. התיעוד הזה שהוא כל עולמם שלא אלו שלא רוצים שיקירם יישכח, הפך לחלק מעולמי".
כאמור, הקריירה של רביד רונן התחילה למעשה בגיל 12: "מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני אהיה שחקנית. כבר בחטיבה שיחקתי בסדרה אלישע, הייתי אז די 'ירוקה' בתחום, היום אני הרבה יותר בשלה, אני לומדת תיאטרון, מאוד חשוב לי לנסות את הפלטפורמה הזו. כרגע יש לי הרבה תוכניות לעתיד, אני מנסה גם למנן את החדשות, צריך לשמור על הנפש. אני טיפוס די אופטימי מטבעי. אני לא יודעת אם הרבה יודעים, אבל עד גיל בית הספר הייתי מוכנה ללבוש רק ורוד. אני זוכרת שפעם אחת אמא שלי חזרה מקניות לבגדים שעשתה לי ואמרתי לה שאני לא מוכנה ללבוש אותם כי הם לא ורודים. כשעליתי לכיתה א', הייתה לנו הגבלה של צבעים בחולצות, ורוד לא נכלל שם וזה שבר לי את הלב. אז יכול להיות שאני לא לובשת רק ורוד, אבל המשקפיים הוורודות לגבי החיים נשארו ויישארו כנראה כל חיי. אני מאמינה שננצח. אני משוכנעת בזה, ולכן חשוב שנדע לצאת מזה גם מחוזקים נפשית, ויחד עם זאת בשום אופן לא לשכוח את מה שהיה, לכן אני מתעדת. רק אם ניגע בעצבים החשופים האלו, בעצב ובאכזריות הבלתי נסבלת, נדע לצאת מזה".
