לפני מספר שנים כליותיה של שרון בן-דת טל מהרצליה החלו לקרוס, ומאז היא מטופלת בדיאליזה וממתינה להשתלת כליה. שרון מטופלת באסותא רמת החייל, לאחרונה התווסף אליה אביה, חולה סוכרת, גם לטיפולים, הפעם הטיפולים של עצמו.
בפוסט שעלה באסותא, ריגשה שרון רבים כשכתבה: "תארו לכם חיים שבהם אין ודאות, שבהם כל יום הוא מאבק פיזי ומנטלי. תארו לכם שאתם מחכים – לא סתם לנס, אלא לאדם שיבחר לתת לכם את הסיכוי לחיות. זה בדיוק המקום שבו אני נמצאת.
קראו גם:
אני שרון בנדת טל, בת 55 מהרצליה, חולת דיאליזה שמחכה להשתלת כליה ובינתיים מטופלת במחלקת דיאליזה באסותא רמת החייל. להיות צמאה או לא לנשום – זו הבחירה שאני צריכה לעשות כל יום. זה לא אנושי.
"לפני חמש שנים התחלתי להרגיש לא טוב – עייפות, בחילות, בדיקות דם שהראו הפרעה בתפקודי הכליות, אבל אף אחד לא ידע למה. לפני שנתיים וחצי הגעתי לנקודת האל-חזור וההבנה: הכליות שלי קרסו.
"מאז אני מחוברת לדיאליזה – שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם. זה הופך להיות חלק ממך, מגביל אותך בכל צעד. פעם הייתי מנהלת משאבי אנוש בארגונים גדולים, חיה בקצב גבוה, מלאת אנרגיה. היום אני לא יכולה לטוס, לא יכולה לתכנן תוכניות ארוכות טווח, וחולמת לחזור לעבוד אפילו באופן חלקי. החיים השתנו.
"אבל הקושי הכי גדול? הצמא. בגלל הכשל הכלייתי, אסור לי כמעט לשתות מים וזה חסר לי כל כך. כל לגימה עלולה לגרום להצטברות נוזלים מסוכנת בגוף, לקוצר נשימה חמור. לפעמים זה מגיע לרמה שבה אני צריכה לבחור – להיות צמאה או לא לנשום. אני בוחרת במים ומשלמת את המחיר.
"אני לא לבד במאבק הזה. גם אבא שלי, אמנון טל, בן 81, התחיל פה דיאליזה לפני חודשיים, אצלו בעקבות מחלת הסוכרת. אנחנו מטופלים באותו מקום, באותם ימים. רק בשעות שונות.
"למזלי, באסותא מצאתי לא רק צוות רפואי מדהים, אלא גם משפחה. הצוות כאן הוא צוות חמישה כוכבים וזו ההגדרה של אבא שלי – הם מסורים, אכפתיים, רואים אותנו באמת. כל אחד כאן מכיר אותנו ודואג לנו. אבא שלי אומר: 'הייתי מעדיף שנבלה זמן איכות במקום אחר, אבל אם כבר – אז כאן'. כשאתה עובר את זה שלוש פעמים בשבוע, התמיכה הזו היא קריטית. גם כשהגוף קורס באמצע טיפול – וזה קרה לי עשרות פעמים – תמיד יש מישהו שם בשבילי. אפילו יש כאן פיזיותרפיסט שעוזר לנו לעשות פעילות גופנית תוך כדי הדיאליזה, וזה שיפר אותי מאוד.
"ביום הכליה הבינלאומי, אני בוחרת לספר את הסיפור שלי כי יותר מדי אנשים לא מכירים את המחלה הזו, לא מבינים מה זה לחיות עם כשל כלייתי. אין מספיק קבוצות תמיכה, אין מספיק מודעות. השתלת כליה היא לא רק הצלת חיים – היא החזרת חיים. אני מחכה. ואני מקווה. אם אי פעם חשבתם לתרום כליה – תדעו שזו מתנה שאין לה תחליף. יש אלפי אנשים כמוני שמחכים להזדמנות לחיות מחדש.
"אני מאמינה בניסים... זכיתי בשניים כשאימצתי את ילדי משתי קצוות תבל וייטנאם ואוקראינה. וגם עבורם אני מרשה לעצמי להתפלל לנס נוסף. שיימצא לי תורם כיליה מתאים ואוכל לחזור לחיים שאני כל כך אוהבת ונעצרו לי פתאום. יש לי עוד כ"כ הרבה לתת לעולם ולחוות. מי שמוכן ניתן לפנות אלי: שרון בן דת טל בטלפון 050-5661030".
