מפקדי כיתה: אמיר ילובסקי, רס"ן בתותחנים, מחנך ומורה בחט"ב הר-לב בכפר סבא, התגייס ב-7 באוקטובר למילואים וכבר יודע שאת שנת הלימודים הקרובה לא יפתח עם התלמידים ‰ יואל רז, רס"ן מ"פ בצנחנים ומנהל תיכון אחיה בהרצליה, קיבל קריאה מצוות בית ספר ויצא מעזה לעזרתם, בליווי שני טנקים. פרויקט מיוחד.
קראו גם:
כפר סבא
"עשו לי שלט - קיבלו אותי בשירים"
עידו אשל (31) נשוי פלוס ארבעה ילדים, מורה לחברה ולימודי ארץ ישראל בכיתות ח-ט באולפנית הראל בכפר סבא.
בצה"ל: "רס"ל, לוחם וחובש קרבי בכפיר בחטיבת מילואים לוחמת 5 של יוצאי גבעתי. התגייסתי למילואים בשבת השחורה, ואני אמור לצאת לסבב שני בתחילת חודש ספטמבר לחודשיים. את החגים אני אעשה בבית".
במילואים: "אני מרגיש שאני מאוד תורם וחלק מאוד משמעותי במאמץ המלחמתי, וזה מעניק תחושת סיפוק גדולה. הקושי כמובן הוא לעזוב את המשפחה, אבל הם באמת נותנים לי כח ותמיכה אוהבת ומחבקת, הם הגב שלי".
בית הספר: "בעת המילואים הגעתי יום אחד לביקור, היינו ספונים כל הזמן בעזה, לא היה שייך להגיע אז. עשו לי שלט גדול מאוד, קיבלו אותי בשירים, זה היה מאוד מרגש ומאוד מחמם את הלב. ראיתי כמה זה חשוב לתלמידות ואני חייב לומר לך שגם שהייתי במילואים חשבתי עליהן, חשבתי על הכוח והתמיכה שהן נותנות".
תובנות: "מאז שפרצה המלחמה אני מבין את המשמעות העמוקה ביותר של לחיות את החיים עם ערכים, עם משמעות, מרגיש שכמורה זה צריך להיות המוטו, גם לתת מעצמנו לסביבה שלנו. אני בנוסף, נמצא בהנהגה של המש"צים (מדריכי שלח צעירים) ואנחנו מדברים כל הזמן על זה שצריך לפתח מנהיגות כבר בגילאים מתקדמים יותר, להוביל ולקחת אחריות ולחפש כל הזמן איפה אפשר יותר לתרום".
"לא אתחיל את השנה עם התלמידים - וזה כואב"
אמיר ילובסקי (40), נשוי פלוס שלושה ילדים. מחנך ומלמד גיאוגרפיה אזרחות וחינוך פיננסי בחט"ב (בכיתות ז'-ט') ב'הר-לב' בכפר סבא.
צה"ל: "רס"ן בתותחנים, התגייסתי ב-7 באוקטובר למילואים עד ה-15 בפברואר. בימים אלה אני בסבב שני באיו"ש. לצערי, לא אתחיל את השנה עם התלמידים שלי. זה מה שכואב לי הכי הרבה".
מילואים: "כמובן שישנה תחושת שליחות אדירה, זה שירותי משמעותי וערכי, אנחנו נלחמים על הבית שלנו".
בית הספר: "בזמן המילואים ביקרתי פעמיים בבית הספר. בכל התקופה הזו התלמידים וההורים מאוד תמכו גם בי וגם במשפחה, שלחו ברכות ומצרכים. זה מאוד חימם את הלב והצביע על אכפתיות שמאוד ריגשה אותי".
תובנות: "ההבנה שעצם קיומנו במדינה כבר לא מובן כלל, זה משהו שהיכה בי בעיקר כמחנך. זאת אומרת הרבה שיח על הדבר הזה, הרבה התעסקות בתחושות האלה. יש גם הבנה גדולה מאוד שהדור הזה חווה הרבה דברים שגדולים עליו, הקורונה, המלחמה. אין להם שקט, צריך לקחת את זה בחשבון, ובעיקר להפנות את ההדגשים לראיה על האחר, לא לחשוב רק על עצמי, אלא גם על הכלל, על המדינה".
רעננה
"לאורך כל הזמן התלמידים עטפו אותי ואת המשפחה שלי"
עמיחי גולדשטיין (37) נשוי פלוס 4, מחנך ורכז שכבה ט' בתיכון אמי"ת החדש המשולב בכפר בתיה ברעננה.
צה"ל: "רס"ן, מ"פ בצנחנים, התחלתי לעשות מילואים עוד לפני המלחמה, וב-7 באוקטובר, הייתי חלק מחטיבה 55 גדוד 71. נלחמנו משעות הבוקר עם פשיטת המחבלים בכפר עזה, וסייענו לחלץ 50 אנשים, נשים וילדים תחת אש. בסוף דצמבר עם תחילת התמרון של אוגדה 98 נכנסתי ללחימה בחאן יונס עד פברואר. נכון להיום אני נמצא במילואים במטולה".
מילואים: "תחושת שליחות ומצווה שאין למעלה ממנה, היו הרבה רגעים קשים ומתאגרים, איבדנו גם כמה חיילים, אבל תמיד עמדה מול עינינו תחושת השליחות והמשפחה שתמכה כל הזמן".
בית הספר: "וואו, הם היו מדהימים. לאורך כל הזמן התלמידים עטפו אותי ואת המשפחה שלי. הילדים, ההורים, יצאו מגדרם לתמוך ולסייע בכל מה שצריך. הידיעה על כך נותנת תחושה אדירה. יצא לי לבקר רק פעם אחת בכל התקופה הארוכה הזו, אומנם שלחתי סרטונים מדי פעם מתי שיכולנו, אבל לביקור הגעתי פעם אחת וזה היה מרגש מאוד. עשיתי סיבוב בכל הכיתות כרכז שכבה, ראיתי בזה ערך חינוכי. ביום שהשתחררתי ערכו לי מסיבה מאוד מרגשת בבית הספר. בלונים ופרחים, זה היה מאוד מרגש".
תובנות: "משהו השתנה אצל כולם מאז פרוץ המלחמה זה ברור, אבל אצלי כמורה זה חידד את השליחות של המקצוע, את העריכם של נתינה לזולת, לראות את עצמך כחלק מעם ישראל, כחלק מעם, זה היה גם עבורי תהליך ריפוי מאוד גדול, לראות על מה אני נלחם, על מה אנחנו משלמים את המחיר. אני רוצה לציין שאני עוד אוהב את שני הדברים שאני עושה ואת שתי העולמות. יש לי מנהל מדהים בביה"ס ומפקדים מדהימים בצבא, ומשני הצדדים אני מקבל הערכה ונעשים מאמצים על מנת לאפשר את המציאות המורכבת הזו וכמובן שמעל הכל - יש לי בת זוג מדהימה שמכילה את הכל ומעל הכל - דואגת להחזיק את הבית".
"אנחנו משפחה של מילואמיניקים"
ליאור אייזנברג (61) נשוי פלוס 5 ילדים, מחנך ורכז שכבה ט' בחט"ב יונתן ברעננה.
צה"ל: "אל"מ בחיל התקשור, משרת בהתנדבות במשך שנים רבות באחת היחידות בפיקוד צפון. התגייסתי ב-7 באוקטובר, קרוב ל-40 יום. מאז מדי חודש וחצי אני נקרא למילואים למספר ימי התרעננות".
מילואים: "אנחנו משפחה שכולה מגויסת. יש לי בת שעשתה מעל 200 ימי מילואים כקמב"צית בחיל האוויר, ובן שמשרת כרגע במילואים באיסוף קרבי. כך שאנחנו משפחה של מילואמיניקים".
בית הספר: "בכל תקופת המילואים שמרתי על קשר רציף עם התלמידים, עליתי לשיחות זום כמעט יומיות, שמתי לב שזה מאוד הרגיע אותם, הייתה אז תקופה של חוסר ודאות. הייתי בקשר יומיומי איתם בווטסאפ והתקשרתי, הייתי מדבר איתם ומרגיע אותם, ההורים שלהם התקשרו להודות על הקשר הרציף שחיזק את ילדיהם מאוד".
תובנות: "כמורה היום אני יותר מכיל את התלמידים, את הפחדים שלהם, פעם פחות הבנתי את זה, אבל מאז המלחמה זה אחרת. אני מקבל את החששות והפחדים, גם אסור לשכוח שמדובר בנערים בני 13 או 14, שעדיין לא מגובשים בדעותיהם ואתה רואה שמלחמה עוררה אצלם הרבה מאוד שאלות. הם רואים בך כבוגר וכאיש צבא, סוג של מנטור. היום יותר מתמיד המורים מבינים שהם גם קצת כמו הורים, שמנחים את התלמידים, שהעיניים נשואות אליהם".
הרצליה
"הובילו אותי עם טנק לבית הספר"
יואל רז (44) נשוי פלוס 10 ילדים, מנהל תיכון אחיה בהרצליה.
צה"ל: "רס"ן מ"פ צנחנים בחטיבה 55 גדוד 66. התגייסתי ב-7 באוקטובר והשירות נמשך עד אמצע פברואר. אני מיועד לסבב שני של מילואים בצפון, לשמירה על כשירות".
מילואים: "אני תמיד אומר שיותר קשה בעורף מאשר בחזית. ראשית כי לי יש ודאות, יש לי נשק, אני יודע איפה אני נמצא, אני ממוקד מטרה. יש לי גם כלים להתמודד מול המציאות, לאלו שבעורף אין באמת כלים אמיתיים. הסיבה השנייה, מעריכים יותר את אלו שבחזית, אתם עושים איתי כתבה, לא עם אשתי או עם המורה שנשאר בעורף. הם אלו שנשארו ועשו את כל העבודה, ממש אבל, מתוך 30 אנשי צוות אצלנו, 8 היו במילואים - מי התמודד עם הכול, ובצורה מעוררת התפעלות? הם הגיבורים האמיתיים, לא אנחנו".
בית הספר: "אפשר להחליף מנהל בהכול, למעט שיווק ורישום. בתקופת המילואים לא יכולתי להיות בבית הספר מסיבות מובנות, אבל היה ערב אחד שריכזנו בו את הרישום ובמיוחד הובילו אותי עם צמד טנקים לכמה שעות לצאת מעזה לבית הספר, ומשם בחזרה שוב עם צמד טנקים לקרבות".
"התמיכה האדירה שקיבלתי הן מההורים, מהתלמידים ומהצוות הייתה מדהימה, יש לי עשרה ילדים, והתלמידות עשו עליהם ביבייסיטר אפילו. זה מאוד מרגש, זה נותן גב שנותן לך ראש שקט בחזית. זו הרוח הגבית מבחינתי שסיייעה להרבה לצלוח את המילואים שלהם בקרבות העזים".
תובנות: "האמירה הערכית שבו כולנו צריכים להיות חיילים נאמנים לישראל כבר מהיום, כבר מגיל בית הספר - ולא בגיל 19. כבר מעכשיו אני מצפה מהתלמידים שיחשבו על מה הם תורמים לעם ישראל. זה מסר מאוד ברור שיצאתי איתו".
הוד השרון
"קיבלתי חבילות מהתלמידים וההורים"
שון כהן (30), רווק, מחנך ומורה לחינוך גופני בתיכון הדרים בהוד השרון.
צה"ל: "סמ"ר בצנחנים, לוחם בחטיבת צפונית. ב-7 באוקטובר עליתי לצפון, למשך ארבעה חודשים, אחרי חודשיים נקראתי לסבב שני לעוד חודש וחצי".
מילואים: "היו לא מעט רגעים קשים בתקופת המילואים, חברים שנפטרו, שנפצעו, היה מאוד מורכב, היו גם מצבים בלחימה שהיו טיפה יותר מלחיצים ומסוכנים. אבל המטרה לשמור על המדינה תמיד הייתה ברקע, זו מלחמה אחרת, מלחמה על הישרדות וחיים".
בית הספר: "בתקופת המילואים ביקרתי פעם או פעמיים את הכיתה שלי, שזה היה מרגש באמת ברמות אחרות. עשו לי קבלת פנים מאוד מחממת את הלב. בלי שום קשר לאורך התקופה קיבלתי חבילות, גם מהתלמידים וגם מההורים, זה נתן תחושה טובה שאכפת לכולם".
תובנות: "מאז המלחמה אני חושב שאני מעריך אפילו יותר את הנוער ואת הילדים שהולכים להתגייס בעוד שנה או שנתיים לאותן יחידות שנלחמות כרגע. ממש הערכה גדולה, אפילו יותר ממה שהערכתי לפני. וזה מחלחל גם להוראה".
"נכחתי בעשרות הלוויות"
נחשון שמר (46) נשוי פלוס 5 ועוד ילדת אומנה, מחנך ומורה לשל"ח בחט"ב הראשונים בהוד השרון.
צה"ל: רס"ן בחיל המודיעין, המשוייך למשרד הבטחון. "קודם לכן הייתי חונך בפנימיה צבאית, ומפרוץ המלחמה גויסתי למפקד גזרת הצפון במשרד הבטחון באחריות על הלוויות ומשפחות שכולות. גויסתי בשבוע הראשון של המלחמה ושוחררתי אחרי 210 יום, קצת אחרי יום הזיכרון בחודש מאי השנה".
מילואים: "באופן טבעי אופי התפקיד והאחריות שלי היו מלווים בטרגדיות וכאב שאין לו סוף. נכחתי לצערי בעשרות לוויות, וכמובן בהמשך מעטפת וסיוע ותמיכה למשפחות השכולות בשבעה ולאחריה. אלו רגעים שממש קורעים את הלב. לא רגעים פשוטים".
בית הספר: "הקפדתי שבכל זמן פנוי שהיה והתאפשר לי להשתחרר. הייתי מגיע ללמד, בייחוד את הכיתה אותה אני מחנך. זה היה מאוד חשוב לי. הייתי מגיע לפעמים אפילו במדים ומלמד, אפילו לשלוש שעות וחוזר בחזרה, לא רציתי שיהיה יותר מדי ואקום".
תובנות: "עוד מלפני המלחמה תמיד חשבתי שהעיקר הם ערכים ופחות ציונים, והמלחמה חידדה לי את הנושא עוד יותר. המחשבה חלילה שיום אחד תלמיד שלי יילחם ויסכן את החיים שלו, עוברת לי בראש ומגמדת את הכל. כאן רואים שהציון לא מעלה ולא מוריד ובלבד שהערכים, אהבת האדם, אהבת המולדת, הם הדברים החשובים באמת".
