בזמן שהשסע בין חילוניים לדתיים גודל מיום ליום, וההפגנות בעד ונגד נגד הממשלה שהפכו לדבר שבשגרה, מתחילות לקבל גוון של מלחמות על הפרדה וכפייה דתית, יושבים להם דנה ועמית כץ בביתם בהוד השרון ומגדירים מחדש את מושג האושר והאהבה: אהבה זוגית איתנה, אהבה לזולת ובעיקר אהבה גם למי שהוא הכי לא כמוך.
דנה (45) היא חילונית ליברלית, עמית (43) הוא חרדי מחסידות ברסלב. סיפורם מעורר ההשראה מעורר תקווה במיוחד בימים אלו של קיטוב: "מזמינים אותנו מכל המגזרים להרצאות, הצצה כזו לחיים שנראים נון קונפרמיסטים, ובמפגשים הללו, החל בקיבוצים וכלה בקהילות חרדיות 'הארד קור' בירושלים, אתה באמת פוגש את העם ומבין שהכותרות לא מייצגות בכלל. רוב האנשים פשוט מחפשים שלום, המפגש הבלתי אמצעי איתנו מעורר אצל כולם תקווה, זה מרגש אותם, זה מרגש גם אותנו", הם אומרים.
אהבה בת 20
בקרוב הם יחגגו 20 שנות אהבה וארבעה ילדים: דנה, במקור מהרצליה, היא פסיכולוגית ארגונית, מנחת קבוצות ומנהלת מרכז יצירה שיקומי לנכי צה"ל בכפר סבא, ועמית (במקור ממכבים) יוצא שייטת 13, הוא בעלים של חברת נדל"ן בארה"ב. השניים הכירו במסיבת פורים כשהיו סטודנטים ("אני למדתי שם פסיכולוגיה, הוא הגיע 'לאסוף' סטודנטיות") הרקע המשפחתי של שניהם דומה, הם גדלו בבתים חילוניים, שמאלניים מאוד ("בלי צום כיפור, חלק מהמשפחה של דנה אפילו החליטו לא למול את ילדיהם, משפחה הרצליינית קלאסית")
השניים התחתנו בשנות ה-20 לחייהם, וזמן קצר לאחר נישואיהם עברו להתגורר בארצות הברית לתקופה של שנתיים, במסגרת העבודה של עמית. "הייתה לנו זוגיות טובה", אומרת דנה, "אני סיימתי תואר שני, עמית כבר היה איש עסקים מצליח, והייתה לנו תינוקת קטנה. אחרי שנתיים של נישואים, הכול התהפך".
מה קרה?
"הגעתי לארץ לאחד מהביקורים, דנה נשארה בארה"ב", אומר עמית, "ובדיוק חברים שלי מהילדות שהיו מסורתיים, רצו לפתוח עסק ולקבל ברכה מהרב דוד אבוחצירא בנהריה. נשמע לי הזוי לנסוע לצדיקים לקבל ברכות, אבל נסעתי. נכנסתי אליו עם גופייה, מכנסיים קצרים וכפכפים, בלי כיפה, וחיכיתי לשמוע מה הוא יגיד לי. הוא חייך אליי במבט כזה, אמר ‘ברכה והצלחה‘ וזהו. בקיצור, יצאנו החוצה ואחד החברים שלי שאל את העוזר של הרב איזה נס הכי מופלא הרב עשה, ואז הוא סיפר שיום אחד הרב הגיע לחדר מתים והצביע על מישהו, שפשוט קם לתחיה. גיחכתי, ודפדפתי. זה היה המפגש הראשון שלי בכלל עם 'הצד השני' והוא לא היה מרנין בלשון המעטה.
"באותו שבוע בסעודת ליל שישי משפחתית, כשסיפרתי למשפחה על הנסיעה לרב ועל מעשה הניסים, שכמובן עוררה גיחוך בקרב כולם, העוזרת של הסבתא שלי, שהייתה אישה מאמינה, רצתה להגן על הרב, וסיפרה שהוא העיר את הגיס שלה אחרי שכבר נפטר. בצירוף מקרים נדיר התברר שזה אותו אדם מהסיפור ששמעתי יום קודם לכן. באותו רגע קרה משהו אצלי, זה היה רגע מכונן. עברה בי צמרמורת שלא ידעתי להסביר".
השינוי וההכרזה
את השינוי שהתחולל בקרבו החלה לחוש דנה בהדרגה: "הוא חזר לארצות הברית מאוד מוזר", היא משתפת, "בכל דבר הוא ראה סימנים וצירופי מקרים. שאלתי אותו כל הזמן ‘מה קורה? אתה חוזר בתשובה?‘ והוא חזר ואמר ‘לא, מה פתאום‘. אבל ראיתי שזה משהו אחר. אחרי חודשיים הוא בא אליי ואמר שהוא חושב לחזור בתשובה. עבורי, זה היה כאילו הוא סיפר לי שהוא יוצא מהארון. הייתי אחרי לידה וברית, מטופלת בשני קטנטנים, לא ניסיתי בכלל להבין את המשמעות של דבריו. גם התכוננו בלי קשר לחזור לארץ, ככה שהראש שלי היה במקום אחר לגמרי. אבל התלחתי לאט לאט להבין לאן אני נכנסת ולא יכולתי לדמיין משהו גרוע יותר, במיוחד שהדבר הראשון שקפץ לי אז לראש על חרדי זה: מביא הרבה ילדים לעולם ולא מטפל בהם, לא עושה צבא לא עובד ועוד שלל דברים שחשבתי אז כאישה שמאלנית, פלורליסטית וחילונית. מה שמדהים לגלות שבתוך כל התהליך הזה הבנתי עד כמה גדלתי בגטו חילוני ועד כמה הייתי גזענית בלי להיות מודעת לזה אפילו.
גם במשפחה המורחבת נדהמו מהמהלך: "מבחינת ההורים שלי בעלי הפך להיות 'בעל מכה', מבחינת אבא שלו, הוא בכלל טען ש'מת לו בן' הם קלטו אותו משתנה, והתחילו להזהיר אותי, ואמרו לי שאני חייבת 'לכרות את הסרטן הזה עוד לפני שהוא מתפשט'".
כשעמית מתחזק מיום ליום, עם רב צמוד, ומתחיל ללמוד הלכות, דנה הבינה שמשהו רע קורה לה: "כולם ייעצו לי לברוח כמה שיותר מהר, להתגרש, ויפה שעה אחת קודם. באותם ימים ברגע שהדעה שלי היתה קרובה להתגרש נכנסתי למצוקה רגשית מאוד קשה. אך מצד שני מאוד אהבתי אותו, ולעמית נדלק אור בעיניים שאי אפשר להתווכח עליו ורואים שהחזרה בתשובה עשתה לו טוב".
"אחכה לך"
דנה מסבירה: "הגעתי למצב שאיחלתי כל לילה שזה פשוט יעבור לו, ומצד שני אכלה אותי המחשבה שאיזה מין בת זוג אנוכית אני? שעל אף שאני מודעת שהחזרה בתשובה עושה אותו שמח ובכל זאת מקווה שזה יעבור לו, השהיתי בינתיים את ההחלטה על הזוגיות שלנו, עד שהחלה להתעורר סוגיית הטבילה במקווה (מדיני טהרת משפחה המכשירה את הזוג לקיים יחסים א.א)".
עמית משתף כיצד פנה לדנה בנושא הרגיש: "אחרי שהבנתי את חשיבות הנושא, ושאין לי דרך לעקוף אותו, ישבנו והסברתי לדנה במה מדובר. היא הקשיבה, והודיעה לי שאין על מה לדבר. המסר שלה היה שזה הקו האדום – אם אתה עובר אותו, אני יוצאת מהתמונה. יומיים לא דיברנו. במקום להתעצב מצאתי את עצמי מתמלא בשמחה וקיבלתי את ההבנה שאין סיכוי שהבית הזה יתפרק, אמרתי לה 'אני נשאר פה גם אם אני לא יכול לגעת בך, ואחכה לך גם אם זה הולך לקחת שנים. אני עומד ומחכה לך כמה זמן שתצטרכי, הבית הזה לא יתפרק'".
ואיך הגבת דנה?
"אהבתי אותו, ומבחינתי זה הדבר היחיד שהייתי צריכה להקריב, שלא רציתי ואני עושה עד היום. כשאני מעמידה את זה על כף המאזניים, יתרונות מול חסרונות, לא הייתה שאלה בכלל מה גובר על מה. לחלקים היותר קריטיים כמו חינוך ושבת מצאנו דרך מגשרת שמתאימה לשנינו. בשבת עמית והילדים כן שומרים ואני מכבדת, אך ממש לא שומרת. בחינוך התחברתי גם ככה באופן אישי לחינוך הממלכתי חרדל"י, כך שהיה לנו קל לגשר על זה".
אחרי שנה מאוד קשה, של מצוקות רגשיות, הגיע השינוי המיוחל שבמבט לאחור אומרת עליו דנה: "הסטירה הכי טובה שקיבלתי בחיים". דנה החלה לאט לאט להסתכל גם על בעלה ובעיקר על המגזר אליו הוא משתייך כאל "בני אדם, כמו כולם", היא מסבירה, "התחלתי לפגוש בעקבות שיעורים בערכים, גם עוד שלל אנשים חרדים מבריקים עם תארים, זה היה קשה לשבור את הסטיגמות הללו שסחבתי עם השנים. אני באמת אומרת לך שאני מאושרת הרבה יותר ממה שאני יכולה להעלות על דעתי, יש לנו את הבית הכי כייפי, הכי שמח, ומלא במוזיקה. עמית הפך להיות אבא ובעל הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני שחזר בתשובה. הוא בעל מדהים, זה הדבר הכי טוב שיכול היה לי ולזוגיות שלנו לקרות בחיים האלו".
וכשאת רואה מה הולך ברחובות, מה את חושבת?
"נקרע לי הלב, אני חושבת שאנשים מונעים מסטיגמות, הרי 95 אחוז מהדברים שיש בחיים, גם הדתיים וגם החילונים מסכימים. מנקודת מבטי אני מכירה את זה טוב, מאיפה שגדלתי, קצינה מצטיינת ופמניסטית פרוגרסיבית. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם החשוכים, הדתיים והחרדים, ואנחנו לא מבינים, כמה אנחנו, כמה אני בעצמי, הייתי חשוכה ובורה, עד שנכנסה בי ענווה. גם את הצד השני, החרדים והדתיים לאומיים, אני מזמינה לשנות מחשבה, להפסיק להרגיש צודקים, יש שיר נפלא כזה של מאיר אריאל, 'תפסיק להיות כל כך צודק', תנסה להבין, יש משפט נדוש שאני מתחברת אליו, 'אני לא מסכימה עם מילה ממה שאתה אומר, אבל אני אלחם בפני כולם שתוכל להגיד אותה'.
"לצערי, מה שמתגלה לנו, במפגשים שאנחנו מקיימים בהרצאות, זה שדווקא הצד החילוני, מי שאני, יותר אטום וסגור לקבל ולהכיל. מי שמתרגש ומחבק אלו דווקא החרדים".
עמית לא מסכים עם דנה: "אני חושב שהציבור החילוני נפלא, אני לא רואה בו שום דבר מלבד טוב, מלבד אהבה, אין בהם רוע, לכולם קשה, גם להם, אבל הם גם אוהבים את עם ישראל, ורוצים שנהיה עם אחד, אני אופטימי".
