כשקרן לויתן ניצבת היום מול מטופלות, נשים ונערות, בקליניקה שלה או במרכז גמילה למכורות בו היא מתנדבת, היא לא מתקשה להזדהות עם מי שעומדת מולה. אחרי הכל, היא הייתה במקום דומה, לפני שעשתה מהפך בחייה. היום היא מגדירה את עצמה מכורה נקייה, המציינת למעלה משש שנות פיכחון מאלכוהול וריטלין, ועשר שנים ללא סיגריות. "הגעתי למצב שרציתי לסיים עם זה או לגמור עם חיי, אבל בשנים האחרונות הכרתי מציאות בה אני יכולה להיות פיכחת בלי לסבול".
את סיפורה, כיצד הפכה ממי שתלויה בחומרים ממכרים ופסיכואקטיביים, לזו שעוזרת ומלווה מקצועית למכורים ומתמודדי חרדה ודיכאון בדרך אל חיים חדשים, היא עושה כמטפלת מאסטרית NLP בהכשרת שיטת 12 הצעדים ובקרוב גם סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה במסלול ששינה את חייה.
קראו גם:
גיל ההתבגרות
("שותה עם כדורים")
לויתן (38), אמא לשניים, גדלה כילדה בבית נורמטיבי בכפר סבא. את ההיכרות עם הסמים, האלכוהול והסיגריות היא עשתה בגיל ההתבגרות. "אחי הגדול אובחן כאוטיסט עם פיגור שכלי, מה שהשפיע רבות על הדינמיקה בבית", היא מספרת. "בגיל ההתבגרות עברתי הרבה חוויות מיניות קשות שהותירו את חותמן על גופי ועל נפשי. אני שותה מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל 13. בתיכון, בצבא ואחריו, הייתי תמיד שותה עם חברים והכי הרבה. הראשונה לשתות והאחרונה לעמוד, קיבלתי 'מחמאות' על כך שאני יודעת לשתות".
תמרור אזהרה ראשון הופיע כשהייתה סטודנטית בת 23. "מצאתי את עצמי שותה לראשונה לבד כוס יין בכל ערב", היא משחזרת "היה לי קצת מוזר, אבל אמרתי לעצמי שזה גם מה שגיבורים עושים בסרטים, סוגרים את היום עם דרינק ואיני שונה מאף אישה בוגרת". כדי לעמוד בדד ליין בעבודתה האינטנסיבית ובהגשות הרבות לתואר החלה להשתמש בריטלין בכמות הולכת וגוברת, "הייתי נשארת ערה ימים שלמים בגלל הכדורים ובאמצע גם שותה".
בשנות ה-20 ולאורך חייה הבוגרים הייתה אישה מתפקדת לחלוטין, גם תחת השתיה והעישון הכבדים. צבא, אוניברסיטה יוקרתית, קריירה עיתונאית ואפילו זוגיות, לא לפני שלויתן הבינה שיש לה בעיה. "זה היה הרגע הראשון שבו הבנתי שאיני מסוגלת לשלוט בכמויות השתיה שלי. זה היה אחרי שהתחילו לקרות לי דברים רעים כתוצאה מכך שהאלכוהול שלט בחיי. לא התעוררתי בזמן לשיעורים באוניברסיטה ולעבודה, לא עמדתי בדד-לין, תמיד מתאוששת מהנגאובר כלשהו. באותה תקופה הייתי שותה כמעט בכל ערב בקבוק ערק לבד. היית מחביאה מבן הזוג, ששנא את זה ורצה שאפסיק".
"צריך להבין שהייתי מרגישה הכי מדהימה בעולם כשהייתי שותה, אבל הייתי הופכת אחרי כוסית או שתיים לתגרנית, הייתה נכנסת לוויכוחים, שולחת סמסים מעליבים. למחרת לא תמיד הייתי זוכרת על מה היה הריב או על מה להתנצל. איבדתי בשל כך לא מעט חברים".
הזוגיות והשינוי
("האלכוהול והבטחון העצמי")
כשהיא ובן זוגה נפרדו עברה קרן לדירה חדשה והחליטה לעשות סוף לסיגריות. "הייתי מעשנת שתי קופסאות ביום במשך 15 שנים, ובשנתיים האחרונות התפללתי בכל ליבי שהעול הזה יילקח ממני. שנאתי את הריח והטעם של הסיגריות, את הרכישה המאסיבית של פקטים למקרה שייגמר ואת הצפצוף הנשימתי בעלייה במדרגות. הפסקתי ברגע אחד. זה לא היה קל אבל זו אחת המתנות היפות שהענקתי לעצמי בחיי".
את בעיית השתייה, לעומת זאת, היה לה קשה יותר להסיר מסדר היום. "האלכוהול פתר לי לכאורה את בעיית הביטחון החברתי, כשברקע הדיכאון והחרדה הנצחיים לא מרפים ממני. אבל לא שתיתי רק על הכאב, אלא גם כשהיה שמח ורציתי לחגוג", היא מסבירה. "היה לי סוג אלכוהול לכל מוזיקה, לכל מצב רוח, לכל בחור. אבל קודם כל הוא היה מיץ אומץ".
תחילת השינוי הגיעה כשהכירה בן זוג חדש, שהפך גם לאב ילדיה. "כשהבעיה כבר צפה על פני השטח הייתי בהיריון ראשון, ורצוי מאוד, שבהלכו לא שתיתי. לאחר ההריון חזרתי לאט לאט לכמויות הרגילות והישנות. שקעתי בעצמי, אולי דיכאון אחרי לידה, קיבלתי הרבה עזרה מההורים והסבתות. המחלה שלי התקדמה: הרגשתי איברים רדומים, נימולים ברגליים, הנג-אובר קבוע. במקביל התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א, והאלכוהול פגע לי מאוד ביכולת הלימוד ובזיכרון והקשה עליי".
מכאן, המצב הידרדר במהירות: "לעולם לא אשכח את הפרצוף של בן זוגי ואב ילדיי כשהוא מבקש ממני ערב אחרי ערב, בעיניים גדולות ומלאות תחינה שאפסיק. אבל בכל ערב סובבתי לו את הגב ויצאתי לקנות בקבוק".
יום אחד הודיעה לה בן זוגה שהוא עוזב את הבית. "כך הייתי ברגע אחד לבד, ללא כסף, נאלצת לפרוש מלימודיי, עם ילד בן שלוש ובחודש השני להריון. וכל זאת כשאני מכורה לאלכוהול. הייתי בת 32 וכל מה שהיה לי היאחז בו פיזית ונפשית היה האלכוהול. אז הגעתי בכניעה מוחלטת למקלט של AA (אלכוהוליסטים אנונימיים). זאת הייתה התחתית שלי", היא נזכרת.
כעשרה ימים לאחר מכן, לדבריה, היא שתתה את הכוסית האחרונה שלה והפסיקה כל שימוש בכדורים. “הרגשתי מוכנה ושאין לי מה לחזור לאחור. ניצבתי מול הבור העצום שנפער בחיי והחלטתי שהגיע הזמן להחזיר את השליטה לידיים לי - להשגיח על הבן שלי, לשמור על היריון תקין וללדת את הבת שלי, לשמור על הבית ולהתמודד עם הליך גירושין מורכב".
הגמילה הפיזית
("לבד זה לא עובד")
עם הזמן ולאורך הגמילה פיזית, בזכות שילוב של טיפול ופנייה לקבוצות תמיכה, הצליחה לויתן להרים את הראש בחזרה. היום, לאחר שעבדה בהוסטלים לגברים מכים ולמתמודדי נפש, היא משתמשת באותה שיטה על מנת סייע לאחרים: "הגעתי לקבוצת תמיכה שפועלת בשיטת 12 הצעדים, היה קשה להתחבר אך התכנית הזו חיסלה את הדחף שלי לאלכוהול ושינתה את כל חיי. יותר מכל, התכנית של 12 הצעדים ולימודי ה-NLP לימדו אותי אופטימיות ואיך לאהוב את עצמי מחדש, ולתפוס 'עצמי' חדשה שיכולה ומסוגלת ללא עזרה בדמות חומרים משני תודעה. היום אני יודעת שכל החיים רציתי להצטיין ולרצות, אבל המחיר ששילמתי עלה לי ביוקר".
בשנים האחרונות זכתה לגדל את הילדים בנחת, עבדה בהוסטלים לגברים מכים ולמתמודדי נפש, ועם הלימודים הרבים הסתמנו כיוון ומטרה חדשה בחיים: לסייע לנשים וצעירים שנמצאים במקום שהייתה בו.
למה בחרת לחזור לעבוד עם מכורות?
"בעקבות ניסיון החיים, אני רואה חשיבות בהסברה לצעירים. בעצם לא הבנתי מה קורה לי עד גיל מאוחר יחסית, ולכן כשמגיעות אליי נשים ונערות שהחליטו לתפוס את עצמן בזמן, אני תמיד שמחה שהן כאן לעזרה. לבד זה פשוט לא עובד".