"אני יושבת בבית, עובדת על המחשב, מאיה, הילדה היחידה שנשארה לי, נסעה עם חברה לרעננה. פתאום טלפון, מאיה בקול מלא לחץ, היה פיגוע, יש מלא פצועים, מלא משטרות, 'אמא, אמא מה לעשות, תגידי לי מה לעשות'.
ואני חוזרת במאית השנייה ל־7.10, לשיחה עם ליבי, לניסיון שלנו לעזור לה, לכישלון שלנו לעזור לה. לכישלון שלנו לבחור עבורה מהי דרך המילוט שתציל אותה. ומאיה שלי שם, שואלת אותי מה לעשות - להיכנס לחנות בקניון? לרדת לחניון לשבת באוטו? לנסוע חזרה הביתה? ואני חסרת אונים, שוב אני צריכה לקבל החלטה שיכולה לקבוע הכל, לשנות את הכל, לגמור את הכל.
"ואני כל כך אוהבת את מאיה שלי, ואני כל כך אוהבת את ליבי שלי שאיננה, ואני כל כך מצטערת שאמרתי לה בבוקר ה־7.10 כשהתחילו האזעקות לברוח הביתה, וליבי מתה, ומאיה שואלת אותי 'אמא מה לעשות'. ואני נשארת רגועה, בשביל מאיה, ומנסה לחשב סיכונים, האם המחבל שעדיין לא נתפס יברח לחניון של הקניון? יברח לתוך הקניון? האם הוא עדיין בכביש מחפש את מי לדרוס?
ויצא לי מהפה - מאיה אל תתחילי לנסוע, שלא תתקעי בפקק כמו ליבי, שם תוכלי להיקלע למלכודת מוות. תני לי רגע לחשוב. בשביל מה היא היתה צריכה לשמוע את זה? אבל זה יצא, מהפחד שהשתלט. מישהו משחק לי בנפש, מי זה? מישהו לא מרחם עליי, מכאיב לי שוב ושוב ושוב. ואני כותבת את זה עכשיו, כי אני מחכה שהיא כבר תיכנס הביתה, כי כבר עמדתי על המדרכה מחוץ לבית לחכות אבל התחיל לטפטף, כי אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי עד שאחבק אותה. אם היה אלוהים הייתי מבקשת רחמים עליי, אבל אין, הוא לא קיים, אחרת הוא לא היה לוקח לי את ליבי. אז מי שאתה לא תהיה, רד ממני, בחיאת, תתחפף ואל תחזור. ויאללה מאיוש, בואי לחיבוק".
