באחד בספטמבר בשנה שעברה החלה טל פרייד מהיישוב שלומי בגליל המערבי את שנת הסטאז' שלה כמורה מתחילה בתיכון "רוגוזין" בקרית־אתא, אחרי שעשתה הסבה מהייטק להוראה. חמישה שבועות בלבד לאחר תחילת שנת הלימודים פרצה המלחמה, טל התפנתה מביתה ולא חזרה אליו עד היום. לעבודתה במסגרת שנת הסטאז' המשיכה להגיע פעם בשבוע, כשהיא מבלה ארבע שעות בדרכים בכל פעם.
השנה היא החלה ללמד בתיכון "ירקון" במועצה האזורית דרום־השרון, קרוב למקום מגוריה החדש. במקביל לכך, היא לומדת לתואר ראשון בחינוך בתוכנית להסבת הנדסאים להוראה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.
קראו גם:
"יש התרגשות להתחיל משהו חדש, נוסף לכך, אני עדיין מסתגלת לחיים החדשים שנכפו עלינו בעקבות המלחמה, ונמשכים הרבה יותר זמן ממה שדמיינו". מסבירה פרייד ומוסיפה "התשוקה לעולם ההוראה תמיד הייתה חלק ממני. אימי ז"ל עבדה עם ילדים על הרצף האוטיסטי. אחרי שנים שבהן עבדתי בתחום הרכש בעולם הבנייה, כאשת הייטק בחברת HP ובשנים האחרונות כעצמאית בתחום הקונדיטוריה, החלטתי ללכת אחרי רחשי ליבי וללמוד לתואר ראשון בחינוך במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט. הלימודים בתוכנית מגוונים וגם מעניקים כלים וידע מקצועי לעבודה עם תלמידים".
טל פרייד היא ילידת מושב לימן, שאותו עזבה בגיל 18. לאזור הצפון חזרה יחד עם בעלה ושני ילדיה המתבגרים בשנת 2018, בעקבות חלומו של בעלה לעבור לגור באזור פסטורלי עם איכות חיים קהילתית.
על החיים החדשים לאחר פרוץ המלחמה היא מספרת: "מיד עם פרוץ המלחמה בעלי התנדב לשירות מילואים והוא עדיין משרת במילואים בתפקיד מ"פ תקשוב באוגדת 98 באזור הדרום. בתחילת המלחמה התגוררנו בכפר־סבא אצל המשפחה של בעלי.
בהמשך עברנו לגור בדירה שכורה ברעננה וכשהבנתי שאין תחזית למועד סיום המלחמה עברנו לביתנו החדש בכפר־סבא. בתי הצעירה בת 15 והשתלבה בחטיבה ברעננה ובני הבכור לומד לבגרויות במרכז המפונים בחיפה.
"בשנה האחרונה ניסיתי להכיל את המצב החדש, לבנות בית מחדש ולפתח חוסן של שגרה. לא פעם עברו עליי גם ימים קשים, בעיקר כשדווח בחדשות על נפילות של טילים בבתים של חברים מהיישוב. בשלומי ביקרתי פעמיים בשנה האחרונה. היה קשה וכואב לראות את הבתים אחרי פגיעות הדף עם חלונות שבורים. למזלנו הבית שלנו לא נפגע".
