"הכל היה נראה לקוח מסרט, חברים שלי, מפקדים שהערצתי הפכו תוך שעות לשמות ברשימת הנופלים". שני אהרון, בת 27 קצינה במילואים וסטודנטית ברייכמן הרצליה שהוקפצה ב-7/10, ונלחמה כמו לביאה תחת אש בקרבות עזים מספרת בגוף ראשון מה עבר עליה מאז ה-7/10.
קראו גם:
בפוסט שהעלתה לעמוס הפייסבוק של אוניברסיטת רייכמן היא מספרת: "אני שני אהרון, בת 27 סטודנטית שנה ב׳ במנהל עסקים ויזמות בבית הספר הבינלאומי ע״ש רפאל רקאנטי ואני קצינה לוחמת במילואים.
"ב-7 באוקטובר בשעה שמונה בבוקר קיבלתי את השיחה שאני מוקפצת לדרום. שלוש שעות לאחר מכן כבר הייתי בעוטף עזה. החטיבה שלי תפסה אחריות על אזור כרם שלום ואני שימשתי כמנהלת הלחימה של החטיבה.
"נכנסנו לקרבות בלי ודאות, לא ידענו כמה מחבלים עוד מסתובבים בשטח, לא ידענו מה מחכה לנו בכל זירה, פשוט הייתי צריכה להוביל, לנהל כוחות, לקבל החלטות קריטיות תחת אש בסיטואציות שלעולם לא דמיינו כשאימנו אותנו “לתרחישים אפשריים” בעבר.
"אני זוכרת לילה אחד, כשהייתי באחד החמ”לים שהקמנו, עמדתי בממ”ד ושמעתי פיצוצים וקולות נפץ שלא הפסיקו, אמרתי לעצמי שכיפת ברזל מיירטת הכול. רק בבוקר הבנתי שזה לא נכון, אלה היו רקטות שנפלו סביבנו כל הלילה, המוח שלי סיפר לעצמו סיפור כדי שהגוף ימשיך לתפקד, כי זה מה שהיינו צריכים לעשות וזה עבד.
"במהלך תקופות ההתרעננות, התנדבתי לשפץ בתים הרוסים בקיבוץ רעים, במסגרת תוכנית תגלית אקסל. במקביל, במסגרת תוכנית המנהיגות של StandWithUs באוניברסיטת רייכמן, הובלתי יוזמה לצביעת בית הספר האזורי בעוטף עזה, אותו בית ספר שנהרס על ידי מחבלים באותו יום שבת. רצינו להחזיר לילדים צבע ותקווה, ולעזור להם להתחיל מחדש.
"שנה וחצי מאז, עם יותר מ־350 ימי מילואים ואני גאה לומר, עניתי לקריאה, ואני ממש לא היחידה. כל אחת ואחד מאיתנו, כאן ובחו”ל שעושה את חלקו, שמתייצב, שמספר, שתומך, שבונה, כולנו חלק מהמאבק הזה, לא רק על ההווה, אלא למען עתיד המדינה שלנו, למען המשפחות והאהובים שלנו, ולמען הזכות שלנו לחיים של חופש וביטחון. המאבק לא נגמר, הוא פשוט משנה צורה. ואנחנו ממשיכים.
"שנזכור את הנופלים, שננצח למען החיים, שהחטופים שלנו יחזרו הביתה ושתמיד נהיה מהצד שבונה".
