אוויר לנשימה: דבר לא הכין את אמיר גוניקמן מהרצליה, רות זר גורדון מכפר סבא ואריה דביר מרעננה באמצע החיים להבין שהם על סף המוות. שום דבר גם לא יכול היה להכין אותם לכך שהאוויר שהם נושמים, לא יהיה זמין עבורם, ריאותיהם היו על סף קריסה, ובלי השתלה מיידית הם לא היו אמורים לשרוד, ואז קרה נס גדול, לכל אחד ואחת מהם: "חזרנו לחיים, חזרנו לנשום, חזרנו להיות מאושרים".
בשבוע הבא תוצג תערוכת צילומי מושתלי ריאות במשכן למוסיקה ואומנויות ברעננה של 50 מושתלי ריאה אותה צילמה ורדי כהנא (ראו מסגרת). סיפורם של שלושה מהם מובאים כאן.
"לא יכולתי לנשום"
רות זר גורדון (65) מכפר סבא ניהלה חיים מאושרים, עד לרגע בו נודע לה כי לריאותיה, כמו גם לחייה, נותר זמן די קצוב. היא כבר הייתה בזוגיות שנייה, עם שלושה ילדים וארבעה נכדים, ניהלה קריירה אינטנסיבית כמנהלת חשבונות ואפילו התחילה ללמוד טיפול הוליסטי ולהדריך אנשים ונשים כיצד להפוך את חייהם למלאי משמעות. בתחילת שנות ה-40 שלה, הכול השתנה: "זה התחיל כשלפתע יצאו לי מהגרון כל מיני כחכוחים", היא משחזרת, "אמא שלי ז"ל ביקשה ממני להיבדק, פטרתי אותה בביטול. כשהיא נפטרה, זה הרגיש לי כמו צוואה שלה, והלכתי להיבדק. התוצאה הייתה מהירה וחד משמעית יש לי מחלה שנקראת אינטרסטיציאלית, שבה למעשה נגרם עיבוי של תאים, שגורמים לתאי הריאות למות לאט לאט. הכתובת על סיום חיי כבר נרשמה בקיר, התאריך לא היה ברור.
"ההידרדות הייתה מדודה, כמה שנים המשכתי לחיות כאשר הריאות שלי מאבדות כל פעם אחוזי תפקוד. הגעתי למצב שלא יכולתי לנשום, של השתנקויות, של 20% תפקוד בלבד. ואז לקיתי בשלבקת חוגרת, קיבלתי אותה בשיא עוצמתה. כאבי תופת איומים, שגרמו לי להאצה בהידרדות, נזקקתי לבלון חמצן, ככה התנהלתי שמונה חודשים, כאשר מיום ליום אני לא מוסגלת אפילו ללכת כמו שצריך. כבר לא יכולתי יותר, זה היה ערב שבועות, אני מאוד מאמינה באלוהים, אני מדברת איתו המון, פניתי אליו כדבר איש אל רעהו, ואמרתי לו שיגאל אותי מייסורי, לכאן או לכאן. אני מאוד מאמינה בניסים שחג השבועות מסוגל לחולל.
"אחרי שעה בדיוק מהרגע שהתחננתי למות קיבלתי טלפון מפרופ' מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות בבילינסון, הוא הודיע לי שהיום עושים תיקון שבועות בריאות שלי, שנמצאה תורמת, ילדה בת 16 וחודשיים, ליאל בבלר ז"ל שנהרגה בתאונת דרכים, התמונה שלה אגב נמצאת אצלי קבוע במסך הטלפון הנייד, היא כמו בת או נכדה שלי, גם המשפחה שלה הם כמו המשפחה שלי.
"הניתוח הצליח, תוך שבוע וחצי שוחררתי מבית החולים, ולראשונה לאחר שנות סבל וייסורים, התחלתי לנשום כמו שצריך, התחלתי לחיות, לנסוע לחול, לטייל, לנשום את האוויר הצלול ש ל מרחבי הטבע, אפילו התחלתי לצייר, החיים הם יפים אז למה שלא נצייר אותם".
מלאכים בלבן
"אני חושב שמצאנו ריאות בשבילך, תגיע עכשיו לבילינסון". זו השיחה שקיבל אריה מפרופ' מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות בבילינסון. סיפורו המיוחד של אריה, מושתל ריאה בבילינסון, ריגש גם אותנו: מאדם שהיה מחובר 24 שעות ביממה לבלון חמצן, לאדם חדש, שעבר בהצלחה השתלת ריאות וכיום מלווה בעצמו מועמדים להשתלת ריאות.
אריה דביר בן 60, מרעננה, עבר לפני מספר חודשים השתלת ריאות במרכז ההשתלות של בילינסון על-ידי פרופ' מרדכי קרמר וצוותו. הכל התחיל לפני כמעט 3 שנים, בזמן שאריה בילה בחו"ל, והוא בקושי רב עלה במדרגות, הוא הבין שיש כאן משהו לא תקין - הבדיקות לא איחרו והוא אובחן עם מחלת ריאות כרונית.
איך המחלה השפיעה עליך?
"ככל שהזמן עבר מגילוי המחלה המצב החמיר, בהתחלה הייתי משתמש בסטרואידים, שפגעו לי מאוד במערכת החיסונית. לצערי הטיפולים הביולוגים שעברתי לא עזרו. וכעבור מספר חודשים הייתי צריך להיות מחובר לבלון חמצן של 10 ליטר, ופעולות פשוטות כמו ללכת מהסלון למקלחת - היו לי מאתגרות וקשות במיוחד."
מתי הבינו שיש צורך בהשתלה?
"פרופ' קרמר הבין שהטיפולים הביולוגים כבר לא יעזרו, והבין שיש צורך בהשתלה. עברתי ועדה, ובעקבות סוג הדם שלי, החיפוש אחר ריאות התרחב אף לארה"ב, בעקבות סיטואציה משפחתית מורכבת, העדפנו לעשות אותה בארץ. לאחר שחזרתי הביתה מהאשפוז הקשוח שעברתי, קיבלתי את השיחה המיוחלת שמצאו בשבילי ריאות מתאימות."
כיצד החלמת מההשתלה? ומה עשית לאחר מכן?
"הניתוח וההשתלה ארכו כ-13 שעות, בהן המתינו אשתי וביתי בחדר ההמתנה, ההשתלה עברה בהצלחה. למחרת כבר אפילו הצלחתי להתיישב בכוחות עצמי על כיסא. כל צוות הניתוח וביה"ח השיקומי עבדו כמו מלאכים.
עברה כמעט שנה מאז ההשתלה, אני בעצמי מלווה מועמדים להשתלה, אני עוזר ומייעץ קריירה לאנשים בגילאים מבוגרים ולא מזמן אני ואשתי חזרנו מטיול באיטליה שכלל המון הליכות ועליות".
הריאה של הכומר
לאמיר גוניקמן (62) מהרצליה יש כבר עבר ארוך ריאותיו המצולקות. כבר בגיל 40 התגלתה אצלו מחלת הריאות (אינטרסטיציאלית) הסופנית, והוא די הדחיק אותה: "הייתי משתעל הרבה מאוד, גם לפני גיל 40, לא הקדשתתי לזה מחשבה רבה, למרות שכולם היו בטוחים שיש לי דלקות ריאות חוזרות ונשנות. בגיל 40 בדיוק הגעתי כבר לאפיסת כוחות, הייתי עם חום, והשתעלתי המון. התאשפזתי בבית חולים מאיר ולמזלי הרב באותו יום היה במשמרת רופא תורן שהיה מנהל מערך הריאות במאיר. הוא עשה בדיקה מעמיקה וגילה לי את המחלה.
"התחלתי להתעניין, פרופ' מרדכי קרמר מבילינסון הסביר לי את המצב לאשורו והמליץ לי על השתלה, כי זה לא הולך למקום טוב. די סירבתי, הייתי צריך לשנות דיסקט בראש, לעשות סוויץ', לא רציתי לקבל את זה, הייתי די חזק באותן שנים, המשכתי לעבוד כרגיל, המחלה הייתה ברקע אבל החיים התנהלו במקביל לה".
גוניקמן, נשוי ואב לשלושה ילדים, מתנדב סדרתי, הוא בהחלט לא היה טיפוס שיוותר, בכל חייו הבוגרים, אחרי שנות הקצונה בצה"ל, הוא נחשב לאדם ספורטיבי ברמ"ח איבריו. את רוב הקריירה שלו הוא ביצע בחברת דן, מנהג אוטובוס ועד לסמנכ"ל כח אדם. רק לפני שלוש שנים, עם פרוץ הקורונה הוא החליט לפרוש לפניסה מוקדמת מהחברה. אבל המחלה החלה לתת בה את אותותיו: "הייתה לי סיטורציה מזוויעה הרבה פעמים, זה הולך ומדרדר לאט לאט המחלה הארורה הזו, התחלתי להתנשף, אחרי מקלחת הייתי צריך להסדיר נשימה, והזמן כמו שנקרא לא פעל לטובתי. הגעתי למצב של סיטורציה 60, שזה אללה יסטור.
"בשנת 2019 כשהמחלה כבר הגיעה למקום לא טוב, החלטתי שאני מוכן להשתלה. מכיוון שכמעט 20 שנה אני עם המחלה הגעתי למקום די גבוה ברשימת ההמתנה ותוך שלושה חודשים מתקשרים אליי, זה היה בלילה, ומזמינים אותי לניתוח דחוף. התברר למפרע שבאותו היום נפטר כומר נוצרי איטלקי שחי 15 שנה בארץ, קראו לו פאולו אונורי, הוא נפטר מאירוע מוחי.
"אחותו הגיעה מאיטליה במיוחד והסכימה לתרום את איבריו, שללמעשה אחד מהם הציל את חיי. לימים ביקשתי להפגש איתה, פרצה הקורונה אז, ואחרי שנה התאפשר לה להגיע, והייתה פגישה מאוד מרגשת אצלי בבית. היא הגיעה עם שני כמרים איתה. עבורי אין שום השפעה מה הדת של התורם, מינו או גזעו, בשבילי הוא צדיק גדול, לא משנה למי הוא מאמין. אגב, אני עד היום איתה בקשר".
קראו גם >>>>
בניגוד לניתוח ההשתלה של אריה דביר ורות זר גורדון הניתוח של אמיר די הסתבך: "התברר שהריאות של התורם היו גדולות, והניתוח די הסתבך, הייתי מורדם ומונשם במשך שבועיים וחצי. בסופו של דבר התעוררתי, והייתי צריך לעבור שיקום די ארוך, למדתי איך ללכת שוב, איך לרוץ, זה לא היה פשוט. מה גם שחטפתי זיהום במהלך השיקום ושוב הצטרכו לאשפז אותי ולפתוח את בית החזה. לא היה פשוט כל התהליך, אבל בסופו של דבר אתה תופס אותי הרגע בדיוק רבע שעה אחרי מכון כושר. אני מתפקד באופן מלא, מתנדב, רץ, מטייל, חי את החיים ונושם אותם עד טיפת החמצן האחרונה, החיים יפים, האמן לי".
_________
אוויר לנשימה
תערוכת הצילומים אוויר לנשימה שתוצג ב-17.2 במשכן לאומנויות ומוסיקה ברעננה כוללת 50 פורטרטים של מושתלים ואנשי צוות, שצילמה בהתנדבות הצלמת ורדי כהנא, אחת מבולטות הצלמים בישראל. כהנא תיעדה אנשים שעברו השתלת ריאות בבילינסון. נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים מכל קצוות הארץ. מי שיזם והוביל את התערוכה הוא פרופ' מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות בבילינסון, שאומר: "במהלך השנים חוויתי לא מעט רגעים קשים סביב חולים שנפטרו בהמתנה לתרומת ריאות, שתציל את חייהם. 50 המושתלים, שתמונותיהם מוצגות בתערוכה, הם העדות לחיים המלאים והטובים שניתן להעניק לאדם. אני מלא תקווה כי התערוכה תסייע בהעלאת המודעות לנושא חשוב זה ותעודד את הציבור לתרום איברים ולהציל חיי אדם".
הצלמת כהנא: "סדרת פורטרטים זו המציגה פסיפס מגוון של החברה הישראלית, מאירה את המעשה הנאצל והנדיב של משפחות התורמים בשעתם הקשה, ומגלה את פניהם של אלו שבשל אותה נדיבות, זכו בחיים חדשים".
