"לפני תשע שנים הייתי במסיבה שבה הכניסו לי סם אונס למשקה. עד היום אני לא זוכרת מה שקרה שם. הייתי מעורפלת, לא באמת ידעתי מה קורה. הערב נגמר כשחברות מצאו אותי מעולפת על הרצפה עם הבגדים קרועים". שחר קצנשטיין, בת 28 מהישוב נירית בדרום השרון חוותה אלימות מינית כשהייתה בת 19 ומאז חיה ברגשות אשמה, עד שהוציאה סרט קצר, שנוצר בהשפעת הטראומה ומיועד להקרנה בתיכונים ובחטיבות הביניים, שאיתו היא סוגרת מעגל: "כשצפיתי בסרט שאותו ביימתי כל הכאב והייסורים עלו שוב, והבעיטה בבטן היא אולי מה שהייתי צריכה".
2 צפייה בגלריה
שחר קצנשטיין. "מה הם גבולות האסור והמותר ומתי, לא רק לפי החוק היבש, אונס הוא אונס"
שחר קצנשטיין. "מה הם גבולות האסור והמותר ומתי, לא רק לפי החוק היבש, אונס הוא אונס"
שחר קצנשטיין. "מה הם גבולות האסור והמותר ומתי, לא רק לפי החוק היבש, אונס הוא אונס"
(צילום: אביגיל עוזי)
קראו גם >>>>

לתוך התהום

סיפורה המטלטל של קצנשטיין ראוי להדהד בכל בית של נערים ונערות מתבגרים. הגבול הדק מאוד שבו בילוי מהנה של בני נוער בפאב, מועדון או מסיבה, יכול להדררד ולהגיע לתהום קודר ואפל, נחצה לפני תשע שנים ומצא את קצנשטיין, שהייתה בשחר חייה, מעברו השני והחשוך. שם, ברגע קטן, בליל חורף קר, במועדון עם חברות היא עברה תקיפה מינית שהשביתה את חיוכה לשנים ארוכות: "הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה עשיתי לא בסדר ומה יכולתי לעשות אחרת. מרוב אשמה שחשתי הרחקתי את עצמי מאנשים. היום אני מבינה שזה לא קרה באשמתי, אבל עדיין יש פעמים שהתחושה הזאת צפה".
ילדותה של קצנשטיין עברה בינות עצי החורש ובעלי החיים בחצר המשפחה בישוב נירית. היא בת הזקונים במשפחה עם ארבע בנות, וככזו פונקה ונעטפה בעבותות אהבה. היא סיימה תיכון במגמת אומנות בבית ספר ירקון, התגייסה לצה"ל והפכה לקצינה בפיקוד מרכז. באחת מחופשות סוף השבוע בצה"ל בחורף 2011 כשהיא בת 18 וחצי, השתנו חייה באחת. היא לא זוכרת הרבה מאותו סוף השבוע והחודשים שלאחריו, הם עולים לה בפלאשבקים מסויטים מדי פעם ("לעיתים אני לא יודעת האם זו הייתה המציאות, או שהשלמתי אותה דרך הדימיון שלי") וכעת היא משחזרת לראשונה, בהיצמדות לעובדות ובניסיון למגר את הנלוות להן, את שאירע:
"החלטנו חברותיי ואני לצאת לבילוי במועדון, ולנקות קצת את הראש. זו הייתה מסיבה באחד מהיישובים בשרון, מסוג המסיבות ההמוניות שכל הקיבוצניקים והמושבניקים מגיעים אליהן. ככל הנראה זה היה ביום שישי, אני לא זוכרת במדויק את היום. במועדון היו הרבה אנשים, ועולים לי פלאשבקים של בחורה צוחקת ונהנית באותם רגעים עם חברותיה. אני זוכרת ששתיתי והפעם האחרונה שעולה לי איזה פלאשבק מאז זה אותי שכובה ברצפת השירותים, מעורפלת, עם בגדים קרועים, בשעות בוקר מוקדמות מאוד, כשחברותיי מנסות להרים ואתי. הבנתי לאחר מכן שהן חיפשו אותי במשך שעות בסביבה, עד שמצאו אותי בסיטואציה הזו".
2 צפייה בגלריה
סצנה מתוך הסרט
סצנה מתוך הסרט
סצנה מתוך הסרט
( צילום: אלכסיי סולודוב)

קצנשטיין לא זוכרת כלום: "האם אני זוכרת מישהו שהתחיל איתי שם, הטריד אולי? האם אני זוכרת את התוקף, האם אני זוכרת אם בכלל זה היה אחד או יותר? אני לא זוכרת כלום. הדבר היחיד שאני זוכרת זה את חברותיי אוספות אותי למושב האחורי של הרכב ונוסעות להביא אותי הביתה. אני זוכרת גם את הרגע שהרכב נעצר ואני יורדת להקיא את נשמתי. גם חברותיי לא הבינו בדיוק מה קרה, אבל הבינו שמשהו כאן שונה, שזה לא בחורה ששתתה קצת יותר מדיי, הם שלחו הודעה לאמא שלי, ואמרו לה 'ששחר נראית לא טוב, וזה כנראה משהו לא מוסבר'. אני זוכרת את הדאגה של אמא שלי כשראתה אותי, ואני זוכרת שהובילו אותי לבית החולים מאיר. הם חשדו כנראה שאולי מדובר כאן בתקיפה מינית".

השאלות הקשות

קצנשטיין הגיעה לבית החולים: "ב'מאיר' תחקרו אותי, הרגשתי לא נעים, הרגשתי כאילו אני אשמה, שאלו אותי שאלות כמו 'למה שתית מכוס גלויה?' ועוד כל מיני שאלות שבאותן רגעים עשו לי לא נעים, כאילו אני צריכה להסביר למה הבאתי את עצמי למצב כזה. בבית החולים לא היה אז חדר אקוטי (חדר מספר 4) המיועד לתיעוד וטיפול במי שהותקפו מינית ושלחו אותי לוולפסון. גם שם הרגשתי לא נעים ואחרי הבדיקות הבינו שעברתי תקיפה מינית חמורה. השאלות גרמו לי למועקה, התחילה לחלחל אצלי הרגשה שאני אשמה בכול, שאני הגורמת לכל ההמולה סביבי, כשהמשטרה הגיעה והתחילו התשאולים, זה היה נורא אפילו יותר. הייתה הרגשה שאף אחד לא מאמין לי, שאיך אני לא זוכרת כלום, ואפילו לא מי התוקף או התוקפים, ובהעידר תוקפים, אז אין קורבן. ואם אין קורבן אז מה שחר קצנשטיין מבלבלת לנו את המוח עם הבילוי המקולקל שלה.
"היום במבט לאחור אני יודעת שלא קיבלתי את המעטפת המקצועית שתלווה אותי בתקופה ההיא, המשפחה תמכה בוודאי, אבל הסביבה לא. התכנסתי בתוך עצמי. חוויתי דיכאון חמור, הרחקתי את עצמי מכל מי שיקר לי. בחלוף כמה חודשים הודיעו לי שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור, ושאלו אותי אם אני רוצה לבוא לאסוף את הממצאים, שהיו למעשה התחתונים שלי מאותו הערב. נוצר בי חוסר אמון בחברה ובמוסדות שהיו אמורים לעזור לי ולהגן עליי, וגם בגברים. התנזרתי מכל מגע, לא רציתי להסתכל עליהם אפילו, הייתי במצב שבו אני נמצאת במנהרה חשוכה וממשיכה לחפור לתוך החושך שבה. לא ראיתי שום אור, אפילו לא זיק".
כשהיא אכולת אשמה, מתנזרת מסביבתה, שחר החליטה לאסוף את עצמה בידים: "הגעתי לנקודה שבה הבנתי שאם אני ממשיכה בדרך שבה אני הולכת, לא תהיה לי שום תקנה. הייתי יחסית בגיל צעיר, תחושות האשמה תמיד ריחפו מעל והיו כמו מועקה שהפכה לחלק ממני, אבל אמרתי שאני חייבת להתנהל בחיים. נכון, הרגשתי שאני לא שווה, הייתי חסרת בטחון עצמי, הייתי שבר כלי, אבל התחלתי להדביק רסיס אחרי רסיס, ואני חושבת היום שלימודי הקולנוע אליהם נרשמתי בסמינר הקיבוצים, הם אלו שהתחילו תהליך קשה מאוד שנמשך מספר שנים, שהביאו אותי למה שאני היום".

מאחורי המצלמה

הלימודים בקולנוע חשפו את שחר לעולם שלא הכירה, היא הוקסמה ממנו, והחליטה להשתמש בו להתמודדות עם הטראומה האישית שלה: "החלטתי להפיק סרט קצר (ראו מסגרת א.א) שיעסוק בנושא החשוף והמודחק שלי. שייגע בדיוק בגבול שבין אסור ומותר, בגבול שכאילו נראה לנו אפור, כי לא מדובר באנס הקלאסי האימתני, שכולנו הכרנו בעבר שאורב בסמטה ומשחר לטרף. אלא בטורפים די רגילים, שאולי אפילו נראים טוב, אולי הם בכלל אמידים, ואולי הם גם ידידים טובים, שברגע אחד הגבול אצלם מטשטש, כי הם חושבים שכשבחורה אומרת לא, אולי זה הכי כן, כי מי יסרב להם, ואם היא שתויה, איזו חשיבות יש לאמירות שלה בדיוק. הסרט למעשה היה סגירת מעגל עבורי, הוא נתן לי בעיטה הגונה בבטן, במקומות הכי חשופים ואינטימיים, והכריח אותי להסתכל אל עין הסערה ממנה ברחתי ולהבין לראשונה שאולי אני לא אשמה בכלל, שאני הקורבן בכל הסיפור הזה".
איזה מסר את רוצה להעביר?
"אם יש מסר אחד שאני רוצה להעביר באמצעות הסרט והכתבה שמיועד להורים ובני נוער בעיקר, ושמוקרן בחטיבות ובתיכונים וזכה בפרסים רבים כולל בפסיטבל קאן, זה להעלות את המודעות אצל בני הנוער לשאול את השאלות הקשות, לבחון ולהבין בעצמם, מה הם גבולות האסור והמותר, מתי, לא רק לפי החוק היבש, אונס הוא אונס, שזה יבוא מהם, מתוכם. אני רואה במפגשים שאני עורכת אחרי ההקרנה עם בני נוער שזה חודר אליהם, יש כאלו שמגיעים אליי אפילו שבועות אחרי שראו את הסרט ואומרים לי שזה עדיין מנקר בהם. אם זה כך, אז לא מדובר רק בסגירת מעגל אישי שלי, אלא בתרומה קטנה למאבק בתופעה שלצערי אנחנו שומעים עליה חדשות לבקרים, ואם נערה אחת או נער אחד, יפנימו בתחילת דרכם את זה ולא יגרמו עוול בעתיד לעצמם או לזולת עשיתי את שלי".
תהליך הריפוי וההחלמה של שחר קיבל תפנית מרגשת עת לראשונה החלה במערכת זוגית דווקא על סט הצילומים. רוברט דימיטרוב, שהכיר את שחר עוד בזמן לימודיהם בסמינר הקיבוצים, הצטרף כעורך הסרט ובזמן הצילומים התוודעו השניים, דווקא בסיטואציות הקשות, ניחמו אחד את השניה, והפכו לבני זוג. היום, הם מתגוררים יחד בישוב נירית ("הוא היגר אליי לישוב", היא צוחקת) ושחר מודה בקול גדול: "כן, אני מאושרת היום".
___________

הסרט: "מקומות אליהם אני הולכת"

הסרט של שחר קצנשטיין, במאית, תסריטאית ומפיקת סרטים, מעלה שאלות נוקבות לגבי מהם יחסי מין בהסכמה לעומת ניצול וכפיית מין באופן מניפולטיבי.
הוא מתרחש בערד הדרומית ונפתח בשמועה על נמר שמסתובב במדבר. אביגיל, גיבורת הסרט (בגילומה של השחקנית אמור חדריה), יוצאת עם ארבעה נערים מהשכונה כדי לחפש את הנמר המדובר, ביניהם נמצא ידיד קרוב שלה ובחור נוסף שהיא נמצאת איתו בקשר אינטימי. בשלב מסוים הנערים משתכרים ואביגיל מוצאת עצמה כששניים מהנערים, עומר הבחור שאיתו היא בקשר אינטימי וחבר שלו, שוכבים איתה, אחד אחרי השני.
הסרט זכה בשלושה פרסים: פרס הסרט הטוב, פרס הבימוי ופרס השחקנית והוקרן בפסטיבלים רבים בעולם ביניהם פסטיבל ירושלים, פסטיבל קאן במסגרת הshort film corner, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בת"א וממשיך את מסעו בעולם. כיום עובדת שחר על פיתוח סרט עלילתי באורך מלא המבוסס על הסרט הקצר, אותו היא כותבת ומביימת.