"הגיע אלינו חייל שסיפר שכשהגיע ל'רעים' הוא התחיל לרעוד ולפרכס. המפקד שאל אותו מה קורה והא ענה לו 'אני לא מצליח לשלוט על הגוף שלי'. המפקד אמר לו 'תישאר בחפ"ק', יצא לשטח ונהרג. החייל הגיע שבור מזה. יצרתי קשר עם צה"ל והפננו אותו למחלקת הנפש בבסיס שדה תימן, ו'שאפו' לצה"ל על ההבנה שצריך לטפל מיד בשלב הטראומה ולא לחכות שתהיה פוסט טראומה. זה הציל אותו".
מאז ה־7 באוקטובר ידיו של אורן אור ביטון מלאות עבודה. כאחד שסבל בעצמו מפוסט טראומה בעקבות ארועי האינתיפדה הראשונה, בתקופה שהנושא עוד היה פחות מוכר, הוא מכיר היטב את כל הסמפטומים, אותם היטיב לבטא בספר "חבית נפץ" שכתב על חוויותיו כלוחם, מפקד וסמל לשעבר ביחידת המסתערבים ימ"ס איו"ש בין השנים 89' ל־92'.
בשנת 2018 הקים אורן אור ביטון את עמותת 'truma4good' יחד עם מפקד הפיקוד דאז האלוף (במיל') וראש שהמוסד לשעבר, דני יתום. (ראה מסגרת).
על פועלו והתנדבותו בתחום קיבל בשנה שעברה את אות הנשיא להתנדבות ולאחרונה כסטודנט שנה ג' לביטחון והגנת העורף בבית ברל ובאוניברסיטה הפתוחה, קיבל גם את פרס דיקנית הסטודנטים למעורבות חברתית.
לזהות את הרגע
("לטפל כמה שיותר מהר")
"מאז שבת שמחת תורה", הוא מספר, "אנשי העמותה עסוקים בליווי מקרי טראומה ופוסט טראומה לא רק בקרב חיילים, אלא גם בנפגעי מסיבת הנובה ואנשי כוחות ההצלה וזיהוי הקורבנות, שראו מחזות קשים מנשוא".
לדברי ביטון, יש 'חלון זהב' למניעת פוסט טראומה: "אני ממליץ לטפל כמה שיותר מהר, כי אם עובר חודש ואין טיפול, כל המראות חוזרים וקרוב לוודאי שתתפתח פוסט טראומה. הגיעו אנשים מהרבנות, מהמשטרה ומצה"ל, אנשים שהיו במחנה שורה ועסקו בזיהוי גופות. אדם שהיה ב'שורה' סיפר שהוא מרגיש כי ריח הגופות נדבק בו. הוא חזר משם גמור ואשתו סיפרה שהוא לא מפסיק לבכות".
ביטון רואה באנשי מערך הרבנות, כיבוי אש והצלה, מד"א, זק"א ואיחוד הצלה לוחמים לכל דבר. "הגיע מקרה של פרמדיק של מד"א שהיה ב'נובה' כבליין. הוא היה אובדני וחבריו יצרו איתנו קשר. העלתי אותו על הקו, הנחיתי וליוויתי אותו גם כשהיתה לו ועדה בביטוח לאומי. הגשנו ערעור והוא קיבל הכרה". הקשרים הרבים שהספיק לאגור עם השנים, סייעו לו גם להציל חיים של בליין בזמן אמת מהמסיבה ברעים: "הייתי בחופשה עם המשפחה באילת והגיעה פנייה ממכר שסיפר על פצוע מתחת לטנק, כשהוא מדמם עם כדור בכתף.
"דיברתי איתו בסלולרי, שמעתי את הבכי שלו ואת היריות ברקע. יצרתי קשר עם כל הכוחות בשטח ואף אחד לא הגיע אליו", סיפר, "חלפו כמה שעות והוא כבר שלח הודעת פרידה. התקשרתי למי ששירת אצלנו כמפקד וקצין ביחידת ימ"ס איו"ש, קובי שבתאי (המפכ"ל) ואמרתי לו 'אני מתחנן, שלח לו צוות חילוץ שלא יהיה לנו מקרה מדחת יוסוף 2'. (חלל דרוזי של משמר הגבול, שנפצע בקבר יוסף בתחילת האינתיפאדה השנייה ומת מאיבוד דם כשלא פונה בזמן לטיפול רפואי. מ.ג). הוצאתי את כולם מהחדר, פתחתי חמ"ל ואמרתי להם תנו לי להציל נפש אחת".
ויש לו משהו מאוד חשוב לומר בשם כל אלו שסובלים מטראומה ומפוסט טראומה.
כשבאופק הזיקוקים של יום העצמאות, מפציר ביטון בתושבים וברשויות המקומיות להימנע משימוש בזיקוקי דינור: "ההערכה שלנו היא שאחרי חרבות ברזל הולכים להצטרף לפוסט טראומטיים לפחות כ־100 אלף חדשים ולא רק חיילים. המדינה לא מוכנה לכך, לא עם תקציבים, לא עם כוח אדם, לא מבחינת משרד הביטחון וביטוח לאומי.
"אנחנו מעריכים כי מסתובבים ביננו המון כאלה שלא הוכרו רשמית אבל סובלים מפוסט טראומה. פנינו בעבר לרשויות המקומיות, חלקן הבינו ועברו לזיקוקים שקטים, חלק אמרו שזה יקר פי ארבע".
האינתיפאדה הראשונה
("ידעתי שאני הולך לחטוף")
ביטון (52) מקדימה־צורן התגייס בשנת 1989, ימי האינתפיאדה הראשונה. הוא שירת במשמר הגבול והייה, כאמור, מצוות ההקמה של יחידת המסתערבים של משמר הגבול. כמסתערב חווה לוחמה אינטנסיבית, ביצע מעצרים בשטח האויב, ספג אבנים, בקטב"ים, ירי תוך כדי התקלויות עם מחבלים ואפילו עבר ניסיון לינץ': "באוגוסט 92' הייתי אמור לשמש מפקד כוח פריצה במבנה בשכונה המזרחית בג'נין. בשטח נפתחה עלינו אש. תוך כדי חתירה למגע קרוב למבנה, נעמדתי בגרם המדרגות. המפקד שלי, רפ"ק אלי אברם, תפס אותי ואמר 'זוז ביטון אני ראשון', לא רציתי אבל הוא התעקש. הוא ירד ראשון קיבל כדור בראש ונהרג במקום, מותיר אחריו תינוק ואלמנה. זה היה קרב של שבע שעות במסגרתו המחבל חוסל מרימון שהשלכתי, המבנה נשרף והקצין ביקש שאחלץ את הגופה של אלי. ידעתי שאני הולך לחטוף. שמונה מטרים ממני מחבל ירה בנו צרורות. נפצעתי, חבר הציל אותי כשמשך אותי אחורה. המשכנו לחימה של שבע שעות עד שהגיע כוח ימ"מ, השתלט על האירוע וחיסל את המחבל השני. בהמשך, שלחו אותי להודיע לאלמנה שאלי נהרג בקרב".
אלא שביטון לא עצר לעכל את מה שקרה לו. "זה היה שלושה חודשים לפני השחרור. הייתי אמור לצאת לקצונה וסירבתי. בחופשת השחרור קיבלתי טלפון להגיע לבית חולים שעדכן כי הכוח שלי קיבל ירי דו צדדי. זה ריסק אותי עוד יותר. אחרי השחרור החלטתי לברוח מהארץ. עליתי על מטוס לארה"ב וכל הזמן היו לי פלאשבקים, סיוטים, האירוע של אלי שנהרג, הארועים בשטחים, כל זה לא עזב ולא עוזב עד היום, רק שהיום אני יודע להתמודד. חיפשתי את עצמי שנים, הייתי בקונגו, הקמתי צבא לנשיא שם, הסתובבתי בג'ונגלים ועבדתי באבטחה. אחרי כארבע שנים חזרתי ארצה ועסקתי בעיצוב שיער, הכרתי את אשתי שרון ואז החלטתי שאני לא יכול להישאר בארץ עם כל הפיגועים, אז טסנו ללונדון. עבדתי שם ב'טוני אנד גיא' עיצוב שיער. אחרי ארבע שנים עברנו לצרפת לארבע שנים כי לא יכולתי להישאר במקום אחד. עד שב־2005 חזרנו ארצה והקמתי את המספרה שלי 'אורן אור' בהרצליה פיתוח".
הכל פרץ
("חנקתי את הבת שלי")
ארוע מטלטל שחווה בביתו, היה זה שגרם לו להבין, כ־16 שנים אחרי השירות הצבאי, שהוא פוסט טראומטי: "חזרתי מהעבודה, צפיתי בחדשות ונרדמתי. חזרו אליי כל המראות והרגשתי שמישהו חונק אותי וחנקתי חזרה. שמעתי חרחורים והתעוררתי. הסתבר לי שחנקתי את ביתי בת השש. איזה אבא רוצה להרוג את הבת שלו? אשתי אמרה 'אתה רץ במסדרונות הבית, צועק יורים עליי ו'אש אש'. או שאתה הולך לקב"ן או שאנחנו מתגרשים כי אתה מסכן את הבית. הלכתי לקב"ן של היחידה בפעם הראשונה, הבנתי שיש לי פוסט טראומה ושזה משהו שהרבה לוחמים חווים ואפשר להמשיך את החיים עם טיפול נכון".
עם התובנות החדשות החל לחקור את הנושא ונזכר שבמהלך שירותו כתב מעין יומן על המבצעים והפעילויות, מה שהיום בדיעבד הוא מבין, היה סוג של תרפיה לוויסות לחצים: "החלטתי להוציא מזה ספר שנקרא 'חבית נפץ'. אחר כך הופעתי בתקשורת, הייתי בין החלוצים שדיברו על זה אז. היינו כאילו 'מוקצים'. אחרי הספר התחילו הרצאות להעלאת המודעות. רציתי להראות לאחים ולאחיות שלי שאפשר לחיות עם זה כי היו הרבה התאבדויות על הרקע הזה. משם החלטתי לעבוד על משהו יותר רוחבי. פניתי לאלוף (מיל') הפיקוד המרכז בזמני, דני יתום שמתגורר בכוכב יאיר, אמרתי שאני חייב אותו איתי תחת האלונקה והקמנו את העמותה ביחד. דני צירף עוד בכירים במשק ואנשי מקצוע, כמו אלוף (מיל') עמוס גלעד, עמוס ערן, שהיה מנכ"ל רוה"מ, ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו והח"כ לשעבר אביגדור קהלני שסייעו לנו. את השם בחרתי מתוך כוונה לקחת את הטראומה ולהפוך אותה למשהו טוב. נכון שזה דאבל מינינג ויכול להיות גם טראומה לתמיד, מה שנכון. אבל אפשר לצלוח את זה".
קראו גם:
תכירו: עמותת Trauma4good
מה־7.10.23 צופים בעמותה "טראומה פור גוד" שהקים אורן אור ביטון כי משבר בקנה מידה לאומי רחב ביותר של פוסט טראומה והלם קרב יהיה חלק גדול מהמציאות הישראלית.
איך אתם פועלים?
ביטון: "יש עשרות אלפים פוסט טראומטים שאינם מוכרים במשרד הביטחון וזה אסון, כי זה מוביל לבעיות רבות כמו גירושים, אלכוהוליזם והתאבדויות. המטרה לאתר את הלוחמים השקופים וללוות אותם עד להכרה מטעם משרד הביטחון. אנחנו לא מתחרים באגף הביטחון ובשום גורם, רק מסייעים להם לאתר לוחמים שהמדינה שלחה לקרבות והם חזרו מצולקים. יש עוד הרבה מה לשפר ולתקן במערכת הביטחון כדי להחזיר אותם למסלול חיים נורמטיבי ככל הניתן, זהו חוב מוסרי שלנו כמדינה. בנוסף, אנחנו מקיימים הרצאות להעלאת מודעות למצבי טראומה. רק בשבוע שעבר קיבלתי שיחה מאשה שסיפרה שטוענים שבעלה בדיכאון אבל הם לא סגורים על האבחנה וחושבים שהמצב קשור לשירות שלו בשטחים. במצב כזה העמותה תממן אבחון פסיכאטרי, אחרי האבחון נפנה ליועץ משפטי שיבחן קשר סיבתי. כשיש חיבור, אנחנו מסייעים להגיש תיק למשרד הביטחון לצורך הכרה. כבר בשלב הזה הוא יהיה זכאי לטיפולים אפילו שטרם הוכר. זאת בעקבות רפורמת 'נפש אחד' ומקרה איציק סעידיאן, שלקחתי חלק בכל הוועדות בנושא וגם בוועדת תורג'מן בהובלת יו"ר ארגון נכי צה"ל, עידן קלימן".
העמותה עובדת בשיתוף פעולה עם ארגון נכי צה"ל ואגף השיקום והיא עובדת ככה שלפוסט טראומטי יש עד שבע שנים מאז שאובחן והוכר, ואז הוא מתחיל לשמש כמנטור לפוסט טראומטי חדש בעמותה, כתמורה וכדי להחזיר לקהילה.
כדי להמשיך להמשיך לממן את האבחונים, הטיפולים והייעוצים המשפטיים, התמיכה והלווי הצמוד העמותה זקוקה לתמרומו וגם למתנדבים.
לתרומות להקיש בגוגל: trauma4good
