מי אנחנו: אורן כהן (43), שחקן תיאטרון ושדרן רדיו; לירון אוזנה (43), מנהל תחנות דלק; ושי וייץ (43), מנהל מכירות במפעל 'מכסף' בקיבוץ ניר עם. כל השלושה התגוררו בילדותם ובנעוריהם בשדרות.
ככה הכרנו: "לירון, שי ואני נולדנו בשדרות באפריל 1980, בהפרש של חמישה ימים זה מזה", מספר כהן. "ברית המילה שלי ושל שי בוצעה אז על אותו כיסא ועל ידי אותו מוהל. כבר אז התחילה החברות בינינו. בהמשך החברות הזו רק התהדקה בגן ובבית הספר היסודי. גם אם אחת המשפחות עברה להתגורר בשכונה מרוחקת בעיר, תמיד שמרנו על קשר".
שי וייץ נזכר כיצד אורן, שי והוא הקפידו לשמור על קשר למרות הריחוק הגיאוגרפי בין שכונות המגורים. "תמיד מצאנו דרכים להיפגש", הוא אומר. "לא היו אז טלפונים ניידים, לא היו מסרונים והודעות וואטסאפ. פשוט קבענו להיפגש במקום מסוים ובשעה מסוימת, וכך היה. האמת, הייתי מוכן לחזור לאותם ימים".
לירון אוזנה דווקא חושב שתחילת ההיכרות עם אורן ועם שי מקורה בקשר שהיה אז בין ההורים שלהם, שהיו שכנים בשדרות. "השכנות הזו", הוא מספר, "קירבה בינינו. הלכנו יחד לבית הספר, למדנו באותה מגמה, וגם התגייסנו יחד לצבא".
עליות ומורדות: "הצלחנו לשמור על קשר כל השנים", מציין כהן. "לא אפשרנו לעצמנו להתנתק. החיבור בינינו הוא כל כך חזק, כאילו מדובר בחבל טבור אחד שמחבר בינינו. החברות הזו צמחה בשדרות של שנות ה־80, עיירת פיתוח, כשלאחר הלימודים היינו יחד רוב הזמן מחוץ לבית ומשחקים יחד בשכונה. היינו חברים בלב ונפש, אפילו יותר מאחים".
"גם אני מתאמץ", מציין שי וייץ, "אבל לא מצליח להיזכר בריב בינינו או בנתק כלשהו שחווינו במהלך כל עשרות השנים הללו. תמיד ידענו לגשר על פערים ולוותר האחד לשני. כשהיינו בצבא, למשל, ידענו לשמור על קשר, ואם מי מאיתנו היה נשאר שבת, היינו נוסעים אליו לבסיס, ולא משנה היכן הוא שירת".
לירון אוזנה נזכר שלאחר שסיים את שירותו הצבאי הוא נסע למספר חודשים לארצות הברית. "כל אותה תקופה שמרתי על קשר עם אורן ועם שי. כל יום שישי הייתי מתקשר אליהם כשדמעות הציפו אותי", הוא מספר. "הייתי אז אכול געגועים. אני לא זוכר שאי פעם היה נתק בינינו".
קראו גם:
משברים: "אם מישהו מאיתנו היה נתקע בתקופת השירות הצבאי באמצע הלילה בלי תחבורה ציבורית כדי להגיע הביתה, תמיד היינו דואגים לאסוף אותו", אומר כהן. "כאשר לי, למשל, לא היה רכב והייתי צריך להחזיר אז את החברה שלי, שכיום היא אשתי, לביתה באשקלון, אחד החברים התנדב להסיע אותנו".
"אנחנו תמיד האחד בשביל השני", מוסיף וייץ. "אם יש לאחד מאיתנו איזה משבר או קושי כלשהו, בין שזה משהו אישי או כלכלי, אנחנו מייד מתייצבים לצידו, לא נותנים לו ליפול, מרימים לו את המוראל ועוזרים לו".
"בכל תחנות חיינו אנחנו למעשה ביחד", אומר אוזנה. "כאשר קיבלנו מתנות ליום ההולדת, חילקנו אותן בינינו. בגיל הנעורים יצאנו יחד עם החברות שלנו ובילינו יחד. אנחנו מחוברים כל הזמן. כשאבא שלי יצא לדוג, היינו לוקחים איתנו את אורן ושי".
רגע מרגש: "תכננו לחגוג לפני שלוש שנים יום הולדת 40 משותף ולטוס לברלין", נזכר כהן. "הקורונה שיבשה לנו את התוכניות. חגגנו באיחור של שנתיים יום הולדת 42 באילת. עדיין לא ויתרנו על הטיול לחו"ל".
"רגעי השיא שלנו", מציין וייץ, "מתבטאים בכך שאין בינינו סודות. הכל פתוח. אם יש למישהו בעיה כלשהי, אנחנו כאן ונרתמים לעזור לו".
אוזנה מצביע על רגעי השיא בתקופת הלימודים המשותפים בתיכון, כאשר הם היו נוסעים יחד לחברותיהם דאז בטרמפים משדרות לאשקלון. "המבטים שלנו האחד לשני אמרו את הכל. זו היתה תקשורת יוצאת דופן. בכלל, עד היום יש לנו שפת קודים שרק אנחנו יודעים להבין אותה".
סוד הקשר: "החברות שלנו צמחה מתוך תמימות ופשטות", אומר אוזנה. "צברנו הרבה שעות ביחד. זו חברות שאינה תלויה בדבר, חברות של פעם שנשמרת עד היום ומחלחלת גם לרעיות שלנו וגם לילדים שלנו, שהם בקשרי חברות עם אלה של שי ושל אורן".
"זו חברות בלי אגו", אומר וייץ. "יש רק פרגון הדדי ואהבת אמת. מה יותר מצביע על החברות בינינו מאשר העובדה שכשהחלטתי להתחתן, הראשונים שידעו על כך הם לירון ואורן, עוד לפני שבישרתי על כך להורים שלי".
"למרות שאין קשר דם בינינו", מסכם אורן כהן, "אנחנו כמו אחים. הקשר הזה תמיד מזכיר לי מהיכן באתי ומחבר אותי לחבל הטבור המשותף שלנו. זה ממלא אותי יותר מכל שיחה עם פסיכולוג. אנחנו חבורה של חבר'ה 'שרוטים', עם קודים משלנו. זר לא יבין זאת".