סיפורו של יוסף אדיב, אביו של ראש העיריה, חי אדיב, יליד לוב וניצול שואה מטלטל. אנו מביאים אותו כלשונו, ולו בשל העובדה, שלא רבים יודעים שגם בני עדות המזרח ויוצאי צפון אפריקה, חוו את השואה הנוראה:
"כילד, גדלתי בעיר מיסורטה בלוב, בבית גדול ולא היה חסר לי ולמשפחתי דבר. כשהייתי בן 4 אימי הייתה בהריון עם אחי הקטן והיא נסעה ללדת אותו אצל הוריה שגרו 200 ק"מ מאיתנו, בטריפולי. מיד לאחר שילדה אותו היא נפטרה והותירה אותנו יתומים. מי שגידלה אותנו הייתה אם חורגת, אשתו של אבי. גדלנו איתה עד גיל .13 לאחר כמה שנים, אחי הקטן, בנימין, חלה בטיפוס מעיים וכתוצאה מכך נפטר.
בשבתות הייתי יוצא עם חברים והיינו מטיילים ברחבי עיר הולדתי, בילדותי הייתי הולך לשני בתי ספר: האחד - יהודי והשני היה בית ספר איטלקי.
באותם ימים אבי התפרנס כסוחר. הוא סחר בכסף, זהב ודברים נוספים והיה עושה מסחר עם אנשים רבים. יום אחד הגיע אליו אדם ערבי עם חובות רבים שרצו לעקל לו הכל. הוא הגיע לאבי במטרה לבקש עזרה ממנו ואכן אבי עזר לו. הוא שילם לו על כל החובות ואף גידל את בנו משום שלא היה לו כסף על מנת לגדל אותו בעצמו. אותו ילד גדל איתנו בבית
ועם הזמן גם אבי חיתן אותו ולאחר מכן הוא אף הפך לנשיא של השבט שלו. בזמן המלחמה כשרצו לגרש את כולם הוא שמר עלינו.
"כשהתחילה המלחמה האיטלקים גירשו את כל היהודים בעלי אזרחות צרפתית ואנחנו ביניהם. התחלנו את דרכנו באוטובוס ממיסורטה עד לטריפולי ומשם באוטובוס לעיר גאבס שבתוניסיה, שם גם עלינו ברכבת אל תחנתנו האחרונה, תוניס. בתוניס היינו בגטו אוקלה ולא הייתה לנו אפשרות לעבוד או ללמוד בבית ספר רגיל אלא רק ללמוד תורה בבית ספר יהודי, משום שיתר בתי הספר היו נוצרים. בבית הספר למדתי כשנה. לאבי היה קצת כסף מלפני המלחמה ומזה חיינו שם.
משום שהייתי צעיר וחלש הגדולים היו עוזרים לי
יום אחד כשעמדתי בתור לקנות לאבי סיגריות תפסו אותי ולקחו אותי למחנה עבודה ב 'יזרטה' הצרפתים באו והודיעו למשפחה שלי שלקחו אותי. בביזרטה הייתי כמה חודשים. הכריחו אותנו לענוד טלאי צהוב והחיים שם היו נוראיים. אם לא היינו עובדים היינו חוטפים מכות מהגסטפו. משום שהייתי צעיר וחלש הגדולים היו עוזרים לי. במהלך היום עבדנו ובלילה ישנו בצריפים עם כל היהודים והאוכל שהיינו אוכלים שם היה חתיכת לחם ותפוח אדמה. בזמן שהייתי בביזרטה משפחתי נשארה באוקלה ושמה הגרמנים היו עולים בלילות על גגות הבתים ומנסים לחטוף בחורות. ככה התנהלו חיי בתופת הזו. אני במחנה עבודה, רחוק ממשפחתי ומבית הוריי ומארץ מולדתי. מזי רעב, ועבודת פרך. יום אחד ראינו את האמריקאים והאנגלים מגיעים והבנו שהסתיימה המלחמה. הם באו לשחרר אותנו והתחושה הייתה של אושר כל כך גדול עד שיצאנו בריקודים.
הקמתי תנועת נוער ציונית בלוב
משהסתיימה המלחמה חזרתי אל משפחתי בתוניס ולאחר יום-יומיים חזרנו הביתה למיסורטה. ב- 1948 כשקמה מדינת ישראל באו אמריקנים אל מיסורטה ויצאו בהודעה שכל מי שרוצה לעלות ארצה ישלם כמה מאות שקלים ויעלה. העלייה הייתה דרך טריפולי, וכששמעתי את זה אמרתי לאבי שאני רוצה גם לעלות על אף שהיינו רחוקים מטריפולי. אבי סירב, אז פשוט החלטתי לברוח. לקחתי מזוודה קטנה, שמתי כסף ובגדים ובבוקר קמתי וברחתי. נסעתי בשעה 6 בבוקר ממיסורטה לטריפולי 200 ק"מ באוטובוס. לאחר כ 50 ק"מ האוטובוס עצר באחת התחנות שלו בדרך, בעיר זליטין. אבי, שהבין בבוקר שברחתי, היה שם. הוא ביקש שאחזור בחזרה יחד איתו ואני אמרתי לו שאני רוצה לעלות ארצה. הוא לקח לי את המזוודה עם כל הכסף שלי והתחנן שאבוא איתו ואיך שהתחיל לבכות נשברתי. אמרתי לו שאני חוזר איתו בתנאי אחד, והתנאי הוא שאני רוצה להקים תנועה ציונית.
אבי הסכים. ארגנתי תנועה ציונית עם כמעט 450 ילדים. תושבים רבים באו אל אבי אנשים מהקהילה היהודית על מנת להזהיר אותו שאני נמצא בסכנה בשל הפעילות שלי. אבי שמע זאת והחליט לשלוח אותי לטריפולי ומשם עליתי ארצה בגפי. כאן הכרתי את אישתי, רינה.
מורה- מנהל ומשפחה של 7 נפשות
ב-1952 כשכל משפחתי כבר עלתה לארץ, רינה ואני התחתנו. לאחר החתונה הקמנו בית בהוד השרון. ואני המשכתי לעבוד בהוראה והייתי מורה באלישמע לכיתות ' ד-ו' ג ולאחר מכן מונית י למנהל באותו בית הספר וניהלתי אותו במשך כשנתיים. לאחר מכן עברתי ללמד בבית ספר בנווה ימין ומשם עברתי ללמד בבית ספר בהוד השרון בשם 'טלי'.
בישראל הקמתי משפחה לתפארת וגידלתי 4 בנים: חי, בנימין, שמואל שהיה מג"ד גבעתי ונפל בעת מילוי תפקידו ועילאי. ו-3 בנות: שמחה, רחל ולילך שנפטרה מסרטן . יש לי נכדים ונינים רבים".
