"אני ואח שלי חזרנו מבית הספר, ואמא שלי אמרה שאבא נהרג בתאונת דרכים. אני עם הציניות של נערה שאלתי אותה: 'נהרג או נהרג נהרג?' לא ידעתי אם באמת קרה לו משהו או שהוא בסדר", מספרת הדר קס, בוגרת כיתה י"ב מהוד השרון, שאיבדה את אביה לפני שלוש וחצי שנים, כשהייתה בת 14.
צילום: פרטיצילום: פרטי
צילום: פרטי
(צילום: פרטי)
המוות של אביה תפס את קס לא מוכנה ובעיקר לא יודעת. לא היו לה חברות שקרה להן דבר כזה ולא היה לה סיפור מהסביבה. לא הייתה לה תמיכה, היא לא הייתה בטיפול פסיכולוגי והתמיכה של החברים הרבים שלה אינה סיפקה לה שום מענה מקצועי. קס, שהייתה אז בת 14, נכנסה לתקופה מאוד חזקה של הדחקה. היא לא הצליחה להבין מה קורה איתה ומה היא עושה מכאן. כנערה, היא חשה המון רחמים מהסביבה שלה ובמקביל אינה הרגישה שהם מצליחים להבין ולהכיל אותה.
אך לפני כיותר משנה, קס הצליחה לקום מן הנפילה והבינה שחשוב לה להושיט יד גם לילדים ולבני נוער אחרים השרויים באותו המצב, ומאז היא החלה להפוך את הלימון הכי חמוץ ללימונדה. "בפרויקט 'חמניות' חונכים ילדים ונותנים להם תמיכה רגשית-חברתית. מעבר לכך, מאפשרים לכל ילד יתום להכיר עוד ילדים יתומים כדי לקבל תמיכה חברתית לצד התמיכה הרגשית שעוזרת לו לעבור תהליך עם עצמו לאחר המוות של אחד ההורים", היא אומרת בגאווה.
לדבריה, אומנם הם נחשבים לקבוצת תמיכה, אבל לא מדובר בעוד קבוצה סטנדרטית. "אנחנו לא יושבים שם ובוכים. זו קבוצת תמיכה לילדים עם כל המורכבויות שלה. אנחנו לא נבוא, נשב במעגל ונגיד 'איך אתה מרגיש עם כך וכך?' אנחנו עושים הכול דרך משחקים, שירים ודרך הצגות".
איך נראו החיים שלך בתקופה שאביך נהרג?
"אבא שלי נהרג בחופשת פסח ובגלל תקופת ההדחקה שהייתי בה, אני זוכרת שכשחזרתי לבית הספר אחרי החופשה הייתה עבודה במתמטיקה שהיה צריך להגיש והמורה למתמטיקה שלי אמר שלא הייתי צריכה לעשות אותה, ואני אמרתי לו: 'אני לא רוצה שום יחס מיוחד, אני עושה הכול כמו כולם', ואני חושבת שזו בדיוק הייתה הבעיה. גם מי שניסה לתת לי איזשהו יחס, לא ידע איך לתת אותו וגם לא יכולתי להרשות לעצמי לקבל יחס מיוחד, כי חשבתי שזה יראה שאני חלשה. זה נהיה מפחיד לחשוב על זה שאני אדם רגיל, אבל גם קצת חלשה. לא ידעתי איך אני מתמודדת עם זה".
בסופו של דבר, התמודדת עם הקושי ויצאת מהתקופה הזאת. מה נתן לך את הכוח לעשות את זה?
"אני חושבת שהדבר שנתן לי הכי הרבה כוח היה שקיבלתי תפקיד מאוד גדול בתנועת נוער שהייתי בה אז וזה מאוד ריגש אותי. הרגשתי שסוף סוף קורה משהו חדש וטוב. מעבר להרבה טיפול פסיכולוגי, זה בעיקר היה האדרנלין של התחלת משהו חדש. המשפחה והחברים שלי מאוד עזרו לי. הקושי שהיה לי באותה התקופה היה להגיד שאני צריכה עזרה. אני זוכרת שחברים שלי מאוד דאגו לי, כי הייתי בן אדם מאוד שמח ופתאום כבר לא הייתי כזאת וזה משהו שלא היה להם קל לראות".
ואז הקמת את פרויקט "חמניות". ספרי על תהליך ההקמה שלו.
"התחלתי לחשוב על כל הרעיון של הפרויקט בפסח של שנת 2016. הגעתי אל הפרויקט עם המון חזון. אני זוכרת שבאחת הפגישות במסגרת הקמת הפרויקט, מישהי אמרה לי שזה לא יעבוד ושלא יגיעו חניכים ואני אמרתי לה שהחלטתי שיהיה פרויקט, אז יהיה פרוייקט. אני חושבת שבכל התקופה הזו בעיקר נזכרתי בי ובכל המצוקות שהיו לי בתור נערה יתומה, ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שהפרויקט הזה לא יוצא לפועל. עיריית של הוד השרון מאוד תמכה בי, גייסתי הרבה מאוד גופים לעזרתנו כדי שהפרויקט באמת יוכל להתחיל לפעול. 'חמניות' הוא מה שהוא בזכות הרבה עבודה קשה והרבה אנשים טובים".
מהיכן הגיע השם "חמניות"?
"מאוד רציתי שם שמראה על האופי של הפרויקט. חמניה היא פרח שנראה מאוד עצוב כשהראש שלה למטה. ממש כמו בן אדם שכופפו לו את הראש. זיהיתי את זה המון פעמים אצל ילדים יתומים ואצלי. כשאין לנו את ה'שמש' - את האנשים שמבינים אותנו, את העזרה ואת התמיכה אנחנו מאוד עצובים ומה שצריך בסך הכול זה שכל אחד ימצא את ה'שמש' שלו בכל תחום שמתאים לו. השמש ב'חמניות' היא הרבה פעמים החונכים והתמיכה מסביב".
במה הפרויקט תורם לילדים ולבני הנוער שמעורבים בו?
"אני חושבת שהוא תורם בכמה אופנים. קיבלנו השנה פידבקים מילדים שאמרו שזה שינה להם את החיים, שיש להם קבוצה שהם יכולים לבוא ולדבר בה. להיות חונך ולהרגיש שאתה נותן לילד, ועוזר לו לפתור הרבה משברים עם עצמו זה משהו מאוד מעודד. אני חושבת שלהיות ב'חמניות' זה הרבה יותר מ'אני חונך ילד יתום' זה 'אני בחמניות, אני עושה שינוי חברתי מטורף, אני חלק מקבוצת שווים ענקית ואני חונך ילד יתום'. החניכים אצלנו עוברים תהליך מדהים, תהליך שאני בתור ילדה יתומה הייתי חולמת לעבור ובשנה הבאה אנחנו הולכים לדאוג שגם החונכים יעברו תהליך כזה".
פורסם גם באתר הנוער: www.frogi.co.il