זה היה מפתיע במקצת כשאמה של הסופרת וחוקרת התרבות ד"ר נינה פינטו־אבקסיס הצטרפה לראיון של בתה הבכורה. כעבור דקות אחדות היה ברור שרחל פינטו מאשקלון משתלבת בטבעיות בשיחה על "סיפורים אינטימיים" (כנרת זמורה), הספר החדש והחושפני של בתה, שבגינו זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2017.
דמותה של האם מופיעה בחלקים נרחבים בספר. גם בהצגה המבוססת עליו, שתעלה בתיאטרון הבימה השבוע, מוצגות האם והבת יחד ברגעים הכי אינטימיים שלהן.
הקשר המיוחד בין השתיים נחקק לפני 43 שנה בסיפור הנורא והנפלא שפותח את הספר: שריפה פורצת בבניין השיכון בשכונת עתיקות ג' באשקלון. השכנים צורחים לרחל פינטו שעומדת חסרת אונים ובתה נינה בת השלוש בזרועותיה שתשליך אותה אליהם ותקפוץ בעקבותיה.
"קהל האנשים מעודד פה אחד, תזרקי, אל תדאגי, אנחנו נתפוס. וגם קול אחד שנשמע כמעט בלחש: משוגעת, תזרקי. אמא מביטה בי. כבר לא מאופרת יפה כמו קודם, מניחה את לחי הסופגנייה שלה על לחיי ומרגיעה בבטחה, 'הנה מגיעים, הנה מגיעים, מכבי האש'". (מתוך "אש בבית".)
נינה, את זוכרת את זה?
"אני לא יודעת אם אני זוכרת את זה או שהסיפורים במשך השנים נחרתו במוחי ויצרו תמונה של מה שקרה".
דרמות או קומדיות
וכך נינה לה מורנה, נינה השחרחורת, פורעת הסדר, שמפיה היה צריך להיזהר, ניצלה וגדלה להיות ד"ר נינה פינטו־אבקסיס, 46, תושבת תל אביב, נשואה ואם לשניים, חוקרת תרבות יהודי צפון מרוקו ולשונם, חכתייה, במכון הבינלאומי לחקר הלדינו באוניברסיטת בר־אילן וכלת פרס בן צבי.
שנים של עבודה באקדמיה, פרסום מאמרים ואפילו ספר המחקר "הטווס, המגוהץ וחצי האישה" לא זיכו את פינטו־אבקסיס בתשומת הלב שקיבלה בחודשים האחרונים מאז יצא ספרה הכמעט אוטוביוגרפי "סיפורים אינטימיים" לאור. בספר היא פורשת קטעי חיים צבעוניים ושבירים, והם יוצרים דיוקן חושפני, לפרקים מביך, של אישה שפותחת באומץ את סגור לבה ואת הרגעים האינטימיים של חייה: סיפורי התאהבות תכופים ולא ממומשים, בעיות נפשיות של הקרובים אליה, האימה מפני הזקנה והמוות, מחלות קשות של הקרובים ללבה וטיפולי הפוריות הקשים שעברה עד שילדה את בתה.
"אני יודעת שמיד תבוא גם היא לקנות את המזרקים שיכתימו את בטנה כתמים סגולים, חומים ושחורים. עד שהבטן תהפוך למעין פרצוף המצויר בידי ילדים בספוגיות יוד. אני משווה לנגד עיני את פניו של יונתן המביטות במוקיון שעל בטני ואת געגועיו לגוף שלי האמיתי, הפורה, השלם והמיני, המבקש סתם כך באמצע היום להתייחד". ("פריון".)
לא היה לך קשה להיחשף כך?
"זה לא פשוט, אבל הצלחתי להתנתק מבת דמותי בספר, כדי לתת את העומק הרגשי הנחוץ לסיפור חושפני כזה. בעלי אמר לי שאני אמיצה להציג כך את מה שעברתי ועברנו. זה חשוב לדעתי וזה גדול ממני, כי בעיות הפריון של נשים הוא נושא שלא מדברים עליו מספיק, וחשוב לי להדהד חוויות נשיות מושתקות".
את כותבת על הפחד של הבן שלך מזרים. הוא לא יכעס עלייך כשיתבגר?
"לא, כי כשהוא יגדל העולם כבר יהיה הרבה יותר שקוף. אני פה כדי לספר את המציאות. אני סבורה שספרות חייבת ללכת הרבה יותר לכיוון האמת, להגיע לרבדים הכי עמוקים שלה ולהסתיר כמה שפחות".
גם כשהיא נוגעת במחלת הסרטן פינטו־אבקסיס מסתירה כמה שפחות, ומתארת איך ריססה המחלה את גופה של בת דודתה האהובה, ותוך שבועות אחדים הפכה אותו לאוסף של עצמות כלואות בעור דק.
הספר מתחיל כשכמעט זורקים אותך מהחלון, אחר כך מסופר בו על נסיונות ההפריה הקשים ובהמשך גם על הסרטן של בת דודתך. הרבה פסימיות.
"אמרתי לך?!", מזדעקת אמא רחל, "אבל היא תמיד היתה כזאת. כשהייתי ממליצה לה על קומדיות, היא העדיפה דרמות וסרטים עצובים".
"זה לא נכון", מתרעמת הבת, "אני אוהבת מאוד לצחוק, עובדה שהמחקר האקדמי שלי הוא דווקא על ההומור של יהודי צפון מרוקו. אני קיצונית מאוד ברגשות שלי, אוהבת מאוד לצחוק וגם אוהבת מאוד לבכות. הספר לא פסימי, אמנם יש בו רגעים קשים, אבל גם הרבה ניצחונות קטנים".
הספר כרונולוגי, מילדות ועד בגרות?
"הזמנים דווקא מתערבבים. קרה לי משהו מוזר בספר הזה. כחוקרת תרבות אני נעה כל הזמן בין עבר לעתיד, בין ההיסטוריה למחשבה על המחקר הבא. מעולם לא חייתי את ההווה. הספר הזה אפשר לי לחוות את הרגעים הנהדרים שיש בהווה, לראשונה בחיי".
"אני מוצא קשר ישיר בין 'סיפורים אינטימיים' למחקרים של ד"ר פינטו־אבקסיס", אומר חוקר התרבות והפולקלור עמוס נוי. "בלי האינטימיות, בלי ההקשבה המוקפדת ובלי האוזן המוזיקלית שלה, היא לא היתה מצליחה בעבודה האקדמית שלה בהצלת זכרונה של קהילה נכחדת של יהודי צפון מרוקו, שפתם ותרבותם, שיש מאחוריהן היסטוריה רבת־שנים ותרבות עתיקה".
לא מרוקאים, לא סנובים
המחקר רב־השנים של פינטו־אבקסיס על יהודי טטואן, בירת מרוקו הספרדית, הוליכו אותה אל חקר שפתם, החכתייה, והצלתה. מדובר בשפה נכחדת, מדוברת ולא ספרותית, שרק 5,000 איש בארץ ועוד כמה עשרות אלפים ברחבי העולם דוברים אותה. ספרה "הטווס, המגוהץ וחצי האישה", שעסק בכינויים, בהומור ובפולקלור בשיח היום יומי של יהודי טטואן דוברי החכתייה, זיכה אותה בפרס בן צבי.
"מה שנותר מהשפה הזאת הם בעיקר ביטויים, מילים וצירופים שנתנו לשפה טעם מיוחד. כששפה הולכת ונעלמת, השלב האחרון שלה הוא השלב ההומוריסטי", אומרת פינטו־אבקסיס, אחת החוקרות היחידות בתחום, שתרמה להנכחת החכתייה בישראל. "כמעט אין אנשים בגילי שמדברים את השפה", היא אומרת, "תפקיד חיי הוא להציל אותה מהכחדה. אחי צוחק עליי ואומר שאני כל כך שקועה בתרבות העתיקה הזאת עד שכשכולם מצטלמים בצבע, אני היחידה שמופיעה בשחור־לבן".
גדלת לתוך השפה?
"עד כיתה א' דיברתי רק חכתייה. זו היתה שפת האם שלי ונותרה השפה היחידה שלי עד שסיימתי את הגן. גם הוריו של אריאל בעלי מטטואן, והוא דובר חכתייה מלידה".
אתם מדברים ביניכם חכתייה כדי שהילדים לא יבינו?
"לא, כי גם הם מבינים קצת. הם משתמשים בלא מעט מילים בשיח היום יומי שלנו במשפחה".
אתם קהילה קצת סנובית?
"ממש לא. יהודי טטואן תמיד היו צנועים וסגורים מאוד".
כלומר, אתם לא מרוקאים?
"גאוגרפית כן, אבל לא מבחינת תרבות ושפה. אפילו לא נראינו מרוקאים, מה שייצר את בעיית הזהות שלנו כשהגענו לישראל".
"רק כשאבא הולך לעבודה אימא שמה את הקסטה של חיים משה ואנחנו שומעות את 'לינדה לינדה יא לינדה' ואת 'אהבת חיי' בקולי קולות", כותבת פינטו־אבקסיס. "אבא לא אוהב את המוזיקה הזו, את יודעת, נכון? אני יודעת, אני אומרת לה. זה סגנון מזרחי, היא מגדירה בפני, אבל אנחנו גם נחשבים מזרחי, לא? אנחנו לא, היא מעדכנת אותי, אנחנו ספרדים. אבל אבא אומר שהגעתם ממרוקו. כן ממרוקו, אבל זה נחשב ספרד, היא קובעת ומחליפה לתקליט של חוליו איגלסיאס". (מתוך הסיפור "מזרחית").
ההצגה חייבת להתחיל
כשנינה היתה ילדה, חשבו שהשם שלה רוסי. כשבגרה והחלה להתקדם באקדמיה, גילתה שזה לא קל כשקוראים לך פינטו־אבקסיס.
"לא פשוט להתקדם באקדמיה עם שם מזרחי, ולא פשוט להיות אישה מזרחית באקדמיה", היא אומרת, "אבל לאט לאט המזרחיות פורצת. יש יותר חוקרים וחוקרות, והמזרחיות תופסת נתח גדול, לא רק בהיקף החוקרים, אלא גם במהות המחקר".
"גברת מינה פינטר", היא כותבת בספרה, "אני רואה את שמי מתנוסס בכנס הראשון שבו אני מרצה: הכנס הבין אוניברסיטאי לחקר הספרות. שמי נינה, לא מינה, אני מפנה את תשומת ליבו של מארגן הכנס הירושלמי, פרופסור רוזנבאום. הא, כן, הוא אומר, עכשיו אין מה לעשות. בפעם הבאה נתקן. לא, זה בסדר, אני אומרת, רק תתנצלו בפתיחת המושב. הוא מביט בי במבט צדי ומהדק את סיכת הכיפה לראשו".
גם בסיפור 'מלגות' את מפנה חצי ביקורת לאקדמיה.
"אכן. הסיפור 'מלגות' מספר על הענקת פרסים לסטודנטים מצטיינים ע"ש חללי צה"ל שהוריהם, שמשתתפים באירוע, לא זוכים לכל יחס. זה סיפור חשוב לי, כי הוא מעיף מבט ביקורתי באקדמיה, שלמען כסף ומימון מאבדים את הרוח והמוסר, וכך טקס מלגות, שהוא גם טקס זיכרון, הופך לאירוע מסחרי מכני חסר רגש".
איך הגיבו באקדמיה לספרך?
"זה מעין מרד שלי בכללי הכתיבה האקדמית, שאני כמובן משועבדת להם בתוקף תפקידי. ועם זה רבים מאנשי האקדמיה שולחים את ידם בכתיבה נוספת היום, למשל שירה".
אז נכון שיש אנשי אקדמיה שהוציאו לאור ספר, אבל נדיר למצוא כאלה שספרם הופך להצגת תיאטרון. השבוע תעלה בתיאטרון הבימה ההצגה "סיפורים אינטימיים", שמבוססת על ספרה של פינטו־אבקסיס.
כיאה לבת טטואן הנשואה לבחור מטטואן, גם השחקנית שתגלם את הדמות הראשית היא בת הקהילה, השחקנית נילי צרויה, 41.
"הזמנתי את נילי צרויה, אחת השחקניות המעולות בתיאטרון, להקריא בערב השקת הספר שלי", מספרת פינטו־אבקסיס, "לאחר שקראה את "השומר" ואת "לנה" רציתי לעמוד ולהריע לכבודה, אבל התאפקתי ורק נישקתי אותה ואמרתי לה שזו אחת המתנות הנפלאות שקיבלתי בחיי".
למה התרגשת כל כך?
"כי לפתע קמו לתחייה דמויות מהספר שבכיתי מולן במחשב, גם בת דמותי שלי קרמה עור וגידים והייתה ממשית, מלאת גוונים ורבדים, והרגשתי את החיים שיש בה. אני חיה בספר לתמיד. ואז עלה לי הרעיון שהסיפורים יוכלו להפוך להצגת תיאטרון".
"ההורים שלי ושל נינה מכירים מילדות", מספרת צרויה, המשחקת בימים אלה במחזמר "בילי שוורץ" בתיאטרון חיפה וגם בהצגה "מדיאה" בתיאטרון צוותא, "אני מכירה את העולם הטטואני ושפת החכתייה היטב, ומזהה את האינטונציות המיוחדות בכתיבה הנפלאה והמאוד חושפנית של נינה".
לא הפתיעה אותך מעט החשיפה העצמית של סיפוריה?
"הפתיעה וריגשה. זו חשיפה בלתי רגילה של רגעים אמיתיים שרבים מאתנו חווים ולא ממש מתייחסים אליהם בינינו לבין עצמנו".
זה בניגוד לרוח הקהילה של מרוקו הספרדית הסגורה בתוך עצמה.
"זה מחזק יותר את הסיפורים של נינה ואת אומץ ליבה כשחשפה אותם".
עשית משהו כזה בעבר?
"כזה תיאטרון סיפור לא יצא לי לעשות עד היום. אני רגילה למחזות וכאן אני צריכה להביא את עצמי הרבה יותר, כי לא מדובר רק בלהחזיק טקסט ביד ולקרוא אותו".
לא הרגשת שהסיפורים נורא פסימיים?
"כן, אבל זו פסימיות וחששות ופחדים שמשותפים לכולנו, אם כי חלקם גם מבליטים גם את הצד ההומוריסטי שבחיים".
● ההצגה "סיפורים אינטימיים" תוצג במסגרת פסטיבל הלדינו הבינלאומי ע"ש יצחק נבון בתאטרון הבימה ב-17 בינואר וב-19 בינואר.
