משפחת ג'רבאן / ג'סר א-זרקא
כתב mynet פאוזי אבו־טועמה //
ג'מיל ג'רבאן (70), דייג
חלק מ־22 ילדיו עובדים איתו בדיג: ראמי (46), אימן (41), סארי (42), נמר (40), חמאמה (40), עסאם (36), מוחמד (37) וג'מאל (35)
22 ילדים ו־170 נכדים יש לו לג'מיל ג'רבאן. אביו, דיב אלעלי ג'רבאן, המוכתר של הכפר שנפטר בגיל 120, היה הדייג הראשון בכפר ג'סר א־זרקא, שלא מעט מתושביו מוצאים את פרנסתם בדיג.
משפחת ג'רבאן מתגוררת במתחם חמולתי בכפר. ג'מיל נולד במקום וכך גם ילדיו. רובם ממשיכים להתגורר במקום. "כאן אנחנו מוצאים את הפרנסה שלנו", אומר ג'מיל. "כולנו מאוד קשורים לחוף הים".
האב ג'מיל כבר כמעט 60 שנה בים ועדיין יוצא לדוג יחד עם בניו. "הוא תומך בנו, נותן הוראות ומחלק תפקידים לכולם", מסביר הבן סארי. "שמונה מבין ילדי המשפחה החליטו ללכת בדרכו ולעסוק בדיג.
"כולנו עושים כל משימה שמטיל עלינו אבא, מטיפול בציוד וביאכטות, דרך המכירה, ועד לבעיות שונות ותפקידים שונים שצריך למלא".
הייחודיות שלנו. ממשפחת ג'רבאן מגיעה האישה היחידה בכפר שעוסקת בדיג, הבת חמאמה, 40, רווקה. גם היא, כמו אחיה, מצטרפת אל אביה, עולה על היאכטה, מפליגה ללב ים ואוספת את הרשתות המלאות בדגים. "זה נשמע מוזר שבחורה עוסקת בדיג", היא אומרת, "אבל אני עושה את זה כל השנים בהנאה גדולה".
הסיפור המיוחד שלנו. "לפני 20 שנה, אחרי עימות לא קל, הצלחתי לדוג כריש בגודל בינוני והבאתי אותו לכפר", מספר ג'מיל. "זה היה מפחיד, אבל הבטחתי לעצמי שאני לא חוזר בלעדיו. הסיפור התפשט מהר מאוד וכל הכפר בא לראות אותו".
החברים שלנו. "העיסוק של המשפחה בדיג הביא אותנו להכיר אנשים רבים מרחבי המדינה. יש לנו חברים בין תושבי הכפר ומכרים מיישובים ערביים סמוכים. גם יהודים מקיסריה, מזכרון יעקב, מבנימינה ומפרדס חנה. עם הזמן הפכנו לחברים טובים, מבקרים, מתארחים, אוכלים ביחד. הם באים לקנות דגים ולשאול לשלומנו".
ארוחות שישי וחג. "לרוב בני המשפחה מתאספים בימי שישי על החוף", מספרת חמאמה. "לכל מפגש כזה מגיעים האחים, הנשים, הילדים, בערך 40 איש, ואנחנו אוכלים - דגים כמובן, עם עדיפות לחריימה".
את ארוחות החגים, על טהרת הבשרים, עושים בבית ההורים. אם המשפחה, מונא, 56, אשתו השנייה של ג'מיל, מבשלת לכולם. המעדן המיוחד שלה הוא 'מדפונה', דגים עם אורז.
בעוד עשר שנים. "ככל שעובר הזמן העיסוק בדיג הולך ויורד", אומר ג'מיל. "הנכדים ככל הנראה כבר לא יעסקו בדיג, אבל לבני המשפחה שכן עוסקים בתחום אין תוכנית או כוונה לעבור למקום או לעיסוק אחר".
משפחת שלו-בשארי / כפר סבא-ניו יורק
כתבת mynet נעמי רייכמן //
אילה שלו (54) מנהלת פרויקטים בפורום המשפחות השכולות הישראליות־פלסטיניות
איליי שלו (25), מנהל לקוחות בחברת לוגיסטיקה בינלאומית, סטודנט למינהל עסקים
ליהיא בשארי (15), תלמידה בבית הספר הדמוקרטי בכפר סבא
מה רואים בצילום? אישה (אמא), גבר צעיר ונערה (שני ילדיה) עושים פוזות על הספה. על הפנים שרידי חיוכים שלהם מכל ההוראות שקיבלו להתיישב ככה, ואחרת, ושוב ככה, ועכשיו עם הראש למטה, ולמעלה, וחיבוק. ורואים את הקרבה ורואים את היחד.
ומה לא רואים בצילום? את המזוודות שכבר הוזזו למרכז החדר, אחרי שבוע שבו נדחקו לצד, סגורות. תכף גם יפערו אותן כי איליי טס מחר בבוקר חזרה הביתה לניו יורק (הוא כבר חמש שנים שם) והוא חייב להתחיל לארוז בגדים ונעליים וציוד.
"משפחה מפוזרת", אילה אומרת, "אבל גם מחוברת, מאוד מחוברת".
ומה עוד לא רואים בצילום? את מה שהם עדיין לא יודעים אבל יקרה שבוע אחרי שאיליי חזר לניו יורק, לעבודה שלו וללימודים שלו ולחייו. למשחק כדורגל עם חברים, להחלקה במגרש, לנפילה, ולרגע שבו נשברה לו היד.
ולטלפון הראשון שעשה בדרך לבית החולים לאמא בכפר סבא ישראל, שברגע אחד הפכה לחמ"ל של אישה אחת שמנהלת את האירוע מרחוק ומצליחה לשלוח את החיבוקים והאהבה והדאגה שיעטפו את הבן שלה שם.
כל יום ראשון, אחרי הצהריים-ערב בישראל, בוקר-צהריים בניו יורק, הם פותחים סקייפ. במשך השבוע יש ווטסאפים ומיילים ודרישות שלום טראנס־אטלנטיות על הדרך, אבל הסקייפ השבועי הוא טקס. הם משתדלים שלא לתכנן שום דבר לשעתיים האלה.
"בדרך כלל איליי מבשל איתנו כי זה יום ראשון ויש לו זמן, אז אנחנו מכפר סבא נותנות הוראות, מוחאות לו כפיים על מנות מצטיינות ומצטערות כשהבצל נשרף לו". (כולם צוחקים.)
איליי, אתה מרגיש שאתה מחוץ למשפחה? הרי דברים קורים כשאתה לא פה.
"כן, דברים קורים אבל אני לא מרגיש שאני בחוץ. אני יודע ואני חלק, כמו שהן חלק מהחיים שלי".
איפה תהיו בעוד עשר שנים?
ליהיא: "לא יודעת להגיד. זה בטח יהיה מקום יפה".
בישראל?
"לא בטוח".
איליי: "למדתי שאי אפשר לתכנן כל כך הרבה קדימה. אני לא יודע איפה אהיה. אני כן יודע שאהיה מאושר".
אילה: "מה שהילדים אמרו עכשיו מאוד מאפיין את המשפחה שלנו. הם יודעים שיש ותהיה תמיד תמיכה בסיסית בבחירות שלהם. בגלל זה לא דחוף להגיד עכשיו מה יהיה בעוד עשר שנים.
"יהיה מה שיהיה - אנחנו, ולא חשוב איפה כל אחד מאיתנו יהיה, נתמוך ונאהב. כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה לעשות. הקבלה והתמיכה הן הבסיס החזק שלנו".
לפעמים קשה לתמוך?
"לא הייתי מגדירה את זה ככה. לפעמים הבחירות שכל אחד מאיתנו עושה מכאיבות לאחרים. יש מחירים לבחירות. זה שאיליי רחוק מאיתנו כואב לי. אני מתגעגעת מאוד, אבל אני לא רוצה לתת לכאב שלי לנהל אותי או אותו.
"אני יודעת שהוא שם כי הוא רוצה לחיות שם וטוב לו, אז אני תומכת בזה ואוהבת, קודם כל תומכת ואוהבת. אחרת לא הייתי יכולה לשחרר, הייתי נשארת רק בסבל ובכאב".
אז מה רואים בצילום?
"אהבה".
משפחת ריגלר־סוטיס / נתניה
כתבת mynet ציפי קפל //
אנאלין סוטיס (39), מטפלת בקשישים
נתי ריגלר (70), יהלומן
נתי ריגלר ואנאלין סוטיס הם זוג מוכר בנתניה. הזמנה לארוחה בביתם מתקבלת תמיד בשמחה, ולא רק בגלל האוכל. החברות של אנאלין מגיעות, והשפע על השולחן הוא פרי עמלן המשותף.
למפגשים בשעות הערב מצטרפים חברים ישראלים של השניים, והשיחה קולחת בערבוביה של עברית ואנגלית. "החברים שלי הם ברובם חברי ילדות, וחלקם חברים שנאספו עם השנים", מספר ריגלר.
המשפחה שלנו. ריגלר, בן למשפחה נתנייתית שורשית ותיקה, הוא חבר ועד מרכז העיר. אנאלין מצאה בנתניה את פרנסתה כמטפלת בנשים מבוגרות.
"מרגע שראיתי אותה, ידעתי שאיתה ארצה לחיות עד סוף כל הימים. נכון, מטבע הדברים כשמערבי בוחר לחיות עם בת המזרח הרחוק ברור שיש פערי תרבות. על חלקם ניתן לגשר ולהתפשר וחלק נובעים מהאישיות של כל אחד.
"אכן, יש בינינו פער גילים ניכר, אך מעולם לא הסתרתי מפניה את גילי והיא לא ראתה בכך שום בעיה. ככל שעבר הזמן גיליתי את חוכמת החיים של אנאלין. יש לה תבונה קיומית ואינטליגנציה רגשית גבוהה, מה שחיזק אצלי את ההכרה שאכן עשיתי את הצעד הנכון".
אנאלין: "אני מאוד מאושרת שפגשתי את נתי. חיי השתנו לטובה וגם עבודתי נוחה מבעבר. החברות שלי מהפיליפינים מקנאות בי מאוד על החיים איתו. הוא תעודת הביטוח שלי".
לריגלר יש שני בנים נשואים. "מהרגע הראשון כולם התאהבו באנאלין והיא הפכה לחלק מהמשפחה. נכון, יש גם כאלה שמרימים גבה כשאנחנו עוברים ברחוב".
אנאלין: "אנחנו הרבה שנים ביחד, אבל גם היום יש כאלה שמסתכלים עלינו כעל מוזרים. אך התרגלנו. כדי לקבל זוג מעורב צריך ראש פתוח".
הארוחות שלנו. "אנאלין טורחת עליהן בסגנון מעורב פיליפיני וישראלי. בימי הולדת היא מכינה ממיטב המטעמים הפיליפיניים, ואנחנו מזמינים את החברים והמשפחה והשמחה רבה".
בראש השנה ובפסח מתארחים נתי ואנאלין אצל בני משפחתו של נתי. "אנחנו משפחה גדולה, רב־גילית ותוססת מאוד. כולם דעתנים ורעשנים ואנאלין צריכה למצוא ביניהם את מקומה.
"בראש השנה היא אוכלת תפוח בדבש כמו כולם וטועמת מהגפילטע פיש, מטעמי נימוס כמובן. במשפחה מעדיפים שהיא תביא לארוחה 'לומפיה', או 'אגרולס' כפי שאנחנו קוראים להם, וכולם מלקקים את האצבעות".
"את ראש השנה האזרחית אנחנו חוגגים בבית ומזמינים את החברים. בתפריט, בין השאר: קערה עם 12 סוגים של פירות אקזוטיים, וביניהם, כמיטב המסורת הפיליפינית, מפוזרים שטרות כסף כסימן לבאות ולמזל".
משפחת לוין // הרצליה
כתבת mynet זיוה ניסים-לוי //
רותם (39), לשעבר בעלים של בית קפה וכיום עובד בחברת ריסטרטו
כרמית (41), מנהלת מכון שמיעה
ילדים: שי (10), עולה לכיתה ה' בבית הספר ברנר
מעיין (7), עולה לכיתה ב' בבית הספר ברנר
שחר, בת שנה ותשעה חודשים
כששואלים את שי במה אבא שלה עובד, היא משיבה: "הוא איש קפה", מה שמזכה אותה מיד בהרמת עפעפיים מצד השואל. רותם האב כבר רגיל לשאלות שבאות מיד אחרי. איש קפה זו ההגדרה הכי נכונה עבורו.
מי שהגשים את חלומו בגיל 24 ופתח בית קפה בעיר, הבין כבר אז שקפה הוא עולם ומלואו, וגם כשמיצה את עניין בית הקפה ('קפה והפוגה'), ידע שאת הפולים הוא אינו מתכוון לעזוב.
היום הוא משמש כאיש הקפה של יבואנית המזון ריסטרטו, האיש שיודע הכל על סוגי הפולים, מידת הקלייה, טחון, נטול, קר, חם, בספל, בזכוכית, הפוך, אספרסו וכל מה שעולה לכם בראש בדרך ללגימה של הבוקר.
ההתנדבות שלנו. אבל עם כל הכבוד לקפה, ויש לו הרבה כבוד במשפחת לוין, זה לא הספציאליטה שלה. אם יש משהו שבני הבית ניחנו בו והם עושים הכל כדי לשמר אותו, זה ההתנדבות.
"המוטו שלנו במשפחה הוא נתינה ועשייה", אומר רותם. "הילדים בתוך זה מגיל אפס. כשהם מתעוררים בבוקר הם שואלים 'מה עושים היום?' והם לא מתכוונים לעוד טיול בקניון או לארוחה במסעדה אלא למי הולכים לעזור היום".
ויש להם קבלות. המשפחה הקימה עמותה שמטרתה לחלק אוכל מבושל ל־200 משפחות נזקקות ולקשישים, לזכרה של אמו דינה ז"ל שנפטרה לפני שמונה שנים. "המטרה היא להביא להם ארוחות חג מבושלות, ולא סתם קמח וביצים".
במקביל הם מתנדבים ב'כרובית', פרויקט ארצי של בישול ארוחות חג לקשישים, רכישת ילקוטים לתלמידים נזקקים, קניית בגדים ונעלי ספורט לחיילים בודדים והתנדבות דרך הגרעין התורני בהרצליה.
ביום העצמאות יצאו בני המשפחה לחלק דגלים וזרי פרחים לתושבים, בפורים הם חילקו משלוחי מנות, ובחופשים הם מארגנים הפנינג ודוכני הפעלות לילדים - והכל בהתנדבות.
ובזמן שעוד נשאר לו רותם גם פעיל ושותף בחיי ילדיו, הוא יו"ר ועד ההורים בבית הספר שלהם ונציג בהנהגת ההורים העירונית.
"כך גדלתי", הוא מסביר. "אמא שלי היתה אשת נתינה שקטה ומדהימה. על זה חונכתי וזה מה שאני מעביר לילדיי".
ההיכרות שלנו. רותם וכרמית הם שני עולמות שונים שמשלימים זה את זה. הם הכירו בבית הקפה שהיה בבעלותו. "היה לי לקוח שכתב את התזה שלו אצלנו בבר. כל כמה ימים הוא היה מגיע לכמה שעות, יושב וכותב.
כרמית היתה אז בת הזוג שלו. בוקר אחד הוא הודיע לי שהם נפרדו והוא חושב שאני והיא זו התאמה מהסרטים. חשבתי שהוא השתגע, אבל הוא התעקש וכנראה ידע למה, כי מאז הדייט הראשון לא נפרדנו לרגע".
החתונה שלנו. משפחתו של רותם ממוצא אשכנזי, משפחתה של כרמית תימנית אסלית, והשילוב, לדבריו, "נורא ואיום", אבל גם מצחיק בטירוף. "זה מתחיל מרגע החתונה, כשהאשכנזים רוצים בופה והתימנים מתעקשים על הגשה לשולחן, דרך החגים והתפיסה בכלל. ברית עושים עם מוהל דתי או רופא? בבית או באולם?"
החגים שלנו. בצד האשכנזי חוגגת משפחת לוין אצל סבא אבי, בן זוגה של האם דינה ז"ל ("אנחנו שבטון קטנטן"). בצד התימני זה כבר סיפור אחר. "חצי תימניאדה", כפי שמגדיר רותם, ובאותה נשימה מצהיר: "אני חולה על אוכל תימני, על המרק והפיתה במיוחד".
ארוחות שישי. "בקבוצת הווטסאפ המשפחתית כל אחד כותב מה הוא מכין וכולנו נפגשים אצל אחד האחים או אצל סבא אבי. המאכל המיוחד שלנו: סלט תפוחי אדמה וקינוחים".
