תשע שנים אחרי שנחתה הבשורה הקשה בפעם השנייה על משפחת איטקיס משדה ורבורג, עם היוודע כי בנם, רס"ן עמיחי, נהרג בתאונת אימונים בחיל האוויר, ו-22 שנה אחרי שבנם הבכור סג"מ ברק נהרג בתאונת נשק, סוגרת המשפחה מעגל עם שובה משהות בת חודש בדייטון אוהיו, המקום שבו גדלו הבנים ושבו גם נולדה אחותם מיטל.
הרעיון לנסוע אל הבית ההוא בדייטון, שבו פיתחו הבנים אהבה יתרה למטוסים ולחיל האוויר, היה של מיטל. בשנה האחרונה היא החליטה לעשות שינוי. עזבה משרה בכירה כמנהלת, והחליטה לספר את סיפור חייה ואת סיפור חיי המשפחה, הטרגדיה הכפולה והבחירה בחיים חרף הנסיבות הקשות מנשוא. לפני חודש וחצי הוזמנה מיטל על ידי ארגון FIDF — ידידי צה"ל בארצות הברית, לספר את סיפורה בהרצאה שזכתה לשם "בין שמיים לים", וידעה כי זאת הזדמנות טובה לסגירת מעגל עם הוריה, אריאלה וחיים איטקיס.
"המקום הזה, דייטון באוהיו, הוא המהות שלנו", אומרת מיטל איטקיס (30), מסלון ביתה בתל אביב. "במקום הזה נרקמו החלומות של ברק ושל עמיחי. הגענו לשם בעקבות שליחות חינוכית של ההורים, שם נולדתי ושם גם התאהבו שני אחיי במטוסים, שכן הקהילה היהודית שם היא בעיקרה קהילה של טייסי חיל האוויר. חזרנו לשם. לבית. לילדות הקסומה. למשפחה שהייתה שלמה ושמחה. חזרנו בהרכב חסר וכואב".
אסון כפול
30 שנה חלפו מאז שהיו כאן באחרונה כמשפחה, ואת המאורעות שעברו איש לא יכול לדמיין. אך ראשם מורם. המילים שאמר חיים בהלוויה של עמיחי, "משפחת איטקיס תלך בראש מורם", מקבלות משמעות ותדהמה לנוכח החיים שטופחו בצד הכאב.
הביקור באוהיו היה נקודת השיא, והשבר. "המסע הזה היה סגירת מעגל מבחינתי ומבחינת הוריי. להגיע למקום שבו ברק ועמיחי נולדו וגדלו, ולספר שם את סיפור חייהם, את סיפור חייה של המשפחה, זה לגמרי שיא. לפני 30 שנה ההורים שלי הגיעו לכאן בשליחות, והפעם הרגשתי איך אני ממשיכה את השליחות שלהם, מייצגת את המדינה שלנו, ומעניקה לקהילות כאן את החיבור לארץ".
השם שנתנה מיטל להרצאה, "בין שמיים לים", מיטיב לשקף את סיפורה — סיפור המתחיל בגיל תשע וחצי, על מדרגות בית המשפחה, דקות ספורות לאחר שאחיה ברק, אז קצין בחיל הים, נהרג בתאונת נשק בחדרו. כשהייתה בת 22 נפתחה שוב הדלת לבשורת האיוב — אחיה השני, עמיחי, נעדר בהתרסקות מטוס בתאונת אימונים, כאיש צוות אוויר. זמן קצר לאחר מכן כבר הודיעו למשפחה כי הוא מת. "הייתי אז בבית אצל קרן, ארוסתו של עמיחי", מספרת מיטל. "זה קרה ארבעה חודשים לפני שהם היו אמורים להתחתן. עמדנו מבולבלות והמומות. תפסתי את אחד מחבריו ושאלתי אותו, 'יש סיכוי שהוא ישוב?' והוא הרכין את ראשו. אז הבנתי שחטפנו את המכה בפעם השנייה. כשהגעתי הביתה שמעתי מבחוץ את זעקות השבר של הוריי. מצאתי אותם מפורקים על הספה".
כבר אחרי הטרגדיה הראשונה הפציר בהם האב לבחור בחיים. כשנודע שגם עמיחי נהרג, כבר הייתה זו מיטל שלא הותירה להוריה ברירה: "הבנתי שההורים שלי הם גם אנשים פגיעים, ושאני הולכת לאבד גם אותם. ביקשתי מהם שיסתכלו לי בעיניים, ושיבטיחו לי שיהיו לנו חיים טובים, שנבחר בחיים ושאין דבר חזק יותר משלושתנו".
לבחור בחיים
דירתה של מיטל שקטה וחמה, ומאורגנת בסדר מופתי. כל דבר במקומו הנכון, כמו בז'ורנל: המגזינים, הריהוט, סיר המרק שעל הכיריים. פעמיים היא הבינה כי אין ביכולתה לשלוט על נתיבי חייה, אך בכל יום מחדש, היא בוחרת לשלוט באופן שבו תצעד בתוכם: "מושלם כבר לא יהיה. החיים שלי רחוקים מלהיות מושלמים בכל מובן. אבל אחד הדברים שאני מדברת עליהם הוא הבחירות שאנחנו עושים בחיים. ואני מאמינה שכולנו חלק מסיפור מסוים".
התובנות לא הפסיקו להגיע מאז האסון. "היום אני מבינה את המשמעות האמיתית של לחיות את החיים. לא צריך לחכות למועד מסוים. אפילו בדברים קטנים. אם אני אוהבת יין, לא אחכה שהוא יתיישן וישתבח, אלא אשתה אותו כאן ועכשיו. אני מבינה שהחיים יכולים להתנפץ בכל רגע. אין טעם לחיות את החיים בציפייה למשהו גדול שיקרה. זה לא שווה את זה, כי ברגע אחד החיים יכולים להתהפך עליך".
התפיסה כי החיים שבריריים מדי לא הרפתה ממנה. אך כשהכירה את בן זוגה א', טייס בחיל האוויר, הבינה שהיא חייבת לשחרר ולסמוך על הלב שהכול יהיה בסדר.
התגובות מבחוץ לא איחרו להגיע. "אחת השכנות במושב שאלה אותי 'תגידי, הקטע שהתחתנת עם טייס זה בכוונה?'. היה מפחיד להכניס את זה הביתה. גם ההורים שלי שאלו 'את לא מפחדת?'. אמרתי להם: 'אימא ואבא, אני הבת השכולה הכי טובה שיכולה להיות. אני לא לוקחת סיכונים מיותרים — אבל עד הלב שלי".
במאי האחרון, לאחר לבטים ארוכים ותחושה של חוסר הגשמה, אזרה אומץ ועזבה את עבודתה במשרה בכירה בתחום השיווק, והחליטה לצאת בסדרה של הרצאות על סיפור חייה סביב השכול ויותר מכך - על הבחירה בחיים.
"הרבה מאוד אנשים לא ידעו בכלל את הרקע שלי, את הסיפור שלנו כמשפחה. בפעם הראשונה דיברתי במשך 17 דקות מול עובדי החברה שבה עבדתי, והרגשתי איך הדברים שאמרתי שינו אצל רבים מהם את הפרספקטיבה על החיים".
ברק ועמיחי הם חלק בלתי נפרד מהיום-יום שלה. "אני רואה אותם בכל דבר. מאיך שאני קמה בבוקר ומסתכלת במראה ועד שאני הולכת לישון. זה לא רק לחשוב ולהתגעגע, זה גם ברמה האישית וגם ברמה המשפחתית, באופן שבו אני חיה. כל יום אני קמה ושואלת את עצמי האם אני בוחרת בחיים, והתשובה היא כן. זה לא מובן מאליו. זה דורש עבודה".
יוצא לך לחשוב מה היה קורה אם...?
"הייתי עושה הכול כדי להחזיר אותם, אבל אני לא יכולה. ב'לא יכולה' יש את הכול. אני לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור. אני יכולה לדמיין לעצמי את החיים איתם יחד. מה הייתי אומרת להם ואיזו דודה מגניבה הייתי יכולה להיות. את זה אני כן יכולה לדמיין".
סוגרים מעגל
"בגיל 12, כשגרנו באוהיו, ברק אמר להורים שלי: 'הבנתי את הקטע הזה של לגור בחו"ל. עם כל מיני דיבורים כאלה על ציונות, ציונות זה לגור בארץ ישראל. תחליטו מה שאתם רוצים, אבל אני חוזר'", מספרת מיטל. "באחרונה גיליתי, שכשהיה מתנגן ההמנון האמריקאי, הוא היה שר בלב את 'התקווה'. זה בדיוק זה — ברק החליט ללכת אחרי הערכים שלו, אז היום אני בוחרת ללכת אחרי הערכים שלי — לחיות את החיים ולעשות טוב לאחרים.
"זה ה-DNA שלנו. ראיתי את זה גם בתור ילדה, באופן שבו ההורים שלי בחרו לא להיכנע אלא לחיות ולהמשיך להסתכל קדימה".
ספרי לי קצת על ההרצאות בארצות הברית, איך הגיב הקהל האמריקאי?
"הסיפור שלי הוא על הכול מלבד שכול. הוא סיפור על נתינה, על חלומות, על משמעות. למרות הרגעים הטראגיים שלו, הוא מתרכז בחיים ומלמד המון על החיים. ב-35 דקות אתה מעביר לאנשים שיעור על החיים. לא כל יום אתה פוגש אדם שאומר לך שהוא איבד שני אחים בצבא, ומגייס תרומות למען הצבא".
התגובות המרגשות, הוכיחו את הכוח שבמילותיה: "דיברתי שם עם ניצולי שואה, שהסתכלו לי בעיניים ואמרו לי 'תודה שעזרת להם להבין מה זה אומר לבחור בחיים'. אלה רגעים שאתה אומר 'או קיי, יש ערך לסיפור שלי, יש הרבה מה להעניק ממנו לאחרים'. זה מרחיב לב ומרחיב נפש וסוגר מעגל, אבל ממשיך אותו".
ידעת למה לצפות כשחזרת עם הורייך לדייטון, המקום שבו חייכם התחילו?
"זה היה חתיכת מסע מרגש, ממלא, מעצים וגם שובר מאוד. לא ידעתי כל כך למה לצפות. דייטון היה תמיד חלק גדול מאוד מהמשפחה שלי, שאני נולדתי לתוכו, אבל אני לא זוכרת אותו. ברק ועמיחי הושפעו מהמקום הזה מאוד, גיבשו שם את האהבה לארץ ואת הציונות".
באותם הימים, שהו במקום אנשי חיל האוויר הישראלי שעסקו בהבאת מטוס ה-F16 לארץ. מיטל מספרת כיצד ברק ועמיחי היו מתרוצצים ממטוס למטוס, חולמים על היום שבו יהיו טייסים בעצמם. לימים, טס עמיחי על אותו המטוס שהקצינים ההם עמלו להביא לארץ, ושבמקרה, זכה לשם "ברק".
במהלך המסע חזרתם לבית ילדותכם, שעדיין עומד כפי שעמד אז.
"זה המקום שהפך את המשפחה שלי ואת האחים שלי למה שאנחנו, לטובה ולרעה, כי זה מקום שעיצב את הסיפור שלנו לחלוטין. זה המקום שבו היינו שלם, בפורמט של חמש נפשות במשפחה. להגיע אחרי כל ההרצאות למקום שבו הכול התחיל היה מטורף".
איפה את חולמת עוד להרצות?
"הייתי רוצה להרצות בבית הנשיא. אני חושבת שזה מקום שמסמל הכול. אהבה למדינה, ממלכתיות, נתינה. משהו ששייך לכולם. המסע הזה גם חיזק אצלי את הצורך להמשיך ולחזק קשרים עם קהילות יהודיות, ולפזר טוב בעולם".