בניגוד לקלישאה הרומנטית שמיוחסת לקבוצות אוהדים, אשר הולכות ומתרבות בתקופה האחרונה, על כך שהן באות מאהבה – האמת היא שהן מגיעות דווקא משנאה. המצטרפת החדשה למועדון היא כפר סבא 1928, קבוצת האוהדים שניסתה להעביר אליה את הבעלות על הפועל כפר סבא מידיו של יצחק שום, וכאשר הבינה שזה לא יקרה – הקימה קבוצה משלה, שתתחיל בעונה הקרובה את דרכה בליגה ג'.
המארגנים הצליחו לגייס את התקציב הדרוש וגם כמה שחקנים ותיקים, בשנות ה־30 המאוחרות לחייהם, רובם שחקני עבר של הפועל כפר סבא, בתקווה לטפס במעלה הליגות כמו שעשו כמה קבוצות אוהדים לפניהם.
אני לא אומר שאין אהבה בקבוצה הזאת. להפך, אני בטוח שכולם שם אוהבים כדורגל ואת הפועל כפר סבא, אבל מה שהניע אותם להקים את הקבוצה זו השנאה ליצחק שום ולדרך הניהול שלו את המועדון. כדרכן של קבוצות אוהדים אחרות לפניהם, הם בחרו בשם נוסטלגי – 1928 – השנה שבה נוסד המועדון, כדי לאותת שהם ממשיכי ההיסטוריה האמיתיים, אלה שהולכים בדרך הנכונה, ולא הבעלים הנוכחיים שסטה לדעתם מהנתיב.
אז מה הסיכוי שהמיזם הזה יצליח? האם ההתלהבות הראשונית תימשך לאורך השנים? אין טעם להתנבא, אפשר רק לבחון מה קרה לקבוצות אוהדים אחרות לאורך השנים. חלקן הצליחו מאוד.
הפועל קטמון בכדורגל והפועל אוסישקין ת"א בכדורסל, למשל, בלעו את קבוצות האם שלהן שהלכו לפירוק ואפילו חזרו לשמות המקוריים. גם הפועל פ"ת ומכבי קביליו יפו הן הצלחה, אבל הסיפור שלהן שונה. במקרה של פ"ת האוהדים רכשו את הקבוצה, ואילו יפו הוקמה מחדש שנים אחרי הפירוק של הקבוצה המקורית. אז בואו נעשה מסע בין קבוצות האוהדים – המצליחות יותר, המצליחות פחות ואלה שלא הצליחו – כדי לבדוק איזה לקחים יכולים אולי ללמוד החבר'ה מכפר סבא החדשה.
בנו על הפירוק
נתחיל מהמצליחות, ובראשן הפועל קטמון ירושלים, קבוצת הכדורגל הראשונה בישראל שנמצאת בבעלות אוהדיה.
היא הוקמה ב־2007 במחאה על הניהול של ויקטור יונה ויוסי סאסי בהפועל ירושלים, ניסו תחילה איחוד עם מבשרת ציון בליגה א' ואחר כך התחילו שוב מליגה ג' – כל הדרך עד לליגת העל, כשבדרך הפועל ירושלים המקורית התפרקה ואנשי קטמון רכשו את הזכויות של השם. שוב, מועדון שהוקם משנאה (ליונה וסאבי) ובחר בשם נוסטלגי (קטמון, על שם המגרש הישן), אבל בהמשך השנאה תועלה לפעילות קהילתית, שליטה דמוקרטית אמיתית של האוהדים וניהול מקצועי לא מתלהם שלא נכנס לפאניקה. בנוסף, המועדון ידע לרתום אנשי עסקים (אורי אלון, למשל), כי עם כל הכבוד לדמי החבר שמשלמים האוהדים צריך גם כסף גדול. זה אולי לא יספיק לאליפות, אבל את המקום הרביעי הם כבר השיגו.
הפועל אוסישקין ת"א היא סיפור דומה. אותה שנת הקמה (2007), מחאה על הניהול (של שאול אייזנברג ועוד) ושם של המגרש הישן (אוסישקין). ההתחלה הייתה מלמטה, בליגה ב', שלוש עליות רצופות ללאומית, פירוק של קבוצת האם והשתלטות עליה ועל שמה, כולל ההיסטוריה והתארים שלה. גם כאן האוהדים הם הבעלים הרשמיים של המועדון, אבל גם הם נעזרו בבעלי ממון כדי להביא אותו לפסגת הכדורסל הישראלי.
מחיפה לירושלים
יש גם מקרה שהסתיים פחות טוב. ב־2014 הקימה קבוצת אוהדים שהתנגדה לדרך ניהולו של יואב כץ את "מועדון ספורט חיפה רובי שפירא". גם כאן נבחר שם נוסטלגי, רובי שפירא, על שמו של הבעלים המיתולוגי שהביא לקבוצה אליפות היסטורית, ואלמנתו רחל שפירא אפילו הוכתרה לנשיאה שלו. ההתחלה הייתה מסחררת, טיפוס מליגה ג' ל־א' תוך שנתיים ובעיקר הקמת מחלקת נוער ופעילות קהילתית עניפה, כולל בחברה הערבית.
אלא שבהיעדר תמיכה כספית הפעילות הלכה והצטמצמה, חלק ממקימי העמותה (ארגון "שער חמש") חזרו לעודד את הפועל חיפה המקומית, עד הפירוק הרשמי לפני כשבועיים, כתשע שנים אחרי ההקמה.
בשנת 2014 הוקמה גם נורדיה ירושלים, במחאה על התגברות הגזענות בקרב אוהדי בית"ר ירושלים בעקבות החתמת שני שחקנים צ'צ'נים מוסלמים ותליית השלט "בית"ר טהורה לעד".
האוהדים המורדים רצו לקרוא לקבוצה בית"ר ימק"א ירושלים, אבל השם ימק"א לא אושר כי זו אגודת ספורט נוצרית בינלאומית רשומה, וגם נאסר עליה להשתמש בשם בית"ר, ולכן נבחר השם נורדיה שטיפסה עד מהרה לליגה א' ועסקה בפעילות חברתית נרחבת, ובהמשך אפילו הגיעה להסכם שיתוף פעולה עם בית"ר ירושלים. אפשר לקרוא לזה הצלחה.
