חנן הירשוביץ הוא עוף די מוזר בשתי הליגות הבכירות בכדורסל הישראלי ואת השוני קשה לפספס, היא מצויה על ראשו– הכיפה. הירשוביץ נמצא מגיל 17 בתחום אימון כדורסל ומודה ששאיפתו העיקרית היא לראות כמה שיותר שחקנים ומאמנים דתיים מגיעים לרמות הגבוהות ומבקיעים את תקרת הזכוכית. "הכדורסל היום הוא המקום היחידי שנגיש לדתיים מבחינת ענפי ספורט שאני מכיר", פותח הירשוביץ את דבריו, "לדעתי זה יהיה כמו הקצונה בצבא שאנחנו רואים יותר ויותר חובשי כיפה בתפקידים בכירים, זה רק עניין של זמן עד שיהיה שחקן דתי חובשי כיפה בליגת העל", קובע חנן הירשוביץ, שמאמן בשנתיים האחרונות את מכבי הוד השרון המדורגת היום במקום ה-8 בליגה הלאומית וכן מנהל בית הספר לכדורסל באליצור גבעת שמואל.
הירושוביץ (41), מאמן ועוזר מאמן כדורסל 12 שנה בליגות הבכירות, אך את ילדותו העביר דווקא במגרשי הכדורגל ולא סתם מגרשים, אלא בריו דה זנ'רו בברזיל - מולדת הכדורגל, שם נולד להורים ששהו בשליחות מטעם המדינה. "בברזיל שיחקתי רוב הזמן כדורגל והתאמנתי אצל אגדת הכדורגל זיקו (מגדולי שחקני ברזיל בכל הזמנים). במקביל, הייתי גם משחק כדורסל אבל ללא ספק הייתי טוב יותר בכדורגל", מתרפק הירשוביץ על הזיכרונות.
"ויתרתי על כדורגל בגלל השבת"
המשפחה שבה לישראל שהירשוביץ היה בן 7. בהתחלה המשפחה התגוררה באזור הצפון ומשם אחרי זמן קצר עברה לגבעת שמואל שם מתגוררים אביו ואמו עד היום.
הירשוביץ: "שחזרנו לישראל נאלצתי לוותר על כדורגל בגלל השבת ואבא שלי דחף אותי להשקיע בכדורסל, ומשם המשכתי קדימה",מוסיף הירשוביץ. אביו צבי, לא סתם דחף את הבן לכיוון הכדורסל הוא עצמו הקים את מועדון הכדורסל בעיר שנקרא כיום עירוני גבעת שמואל, אותו מנהל הירשוביץ הבן, שמדריך ומאמן צעירים בעיר. "לאבא שלי תמיד היה חלום לגדל שחקן כדורסל דתי שיגיע לטופ. אני מאמין שזה תהליך שסופו להתגשם".
כבר מגיל צעיר התבלט הירושביץ בקבוצות הילדים של גבעת שמואל ובחטיבת הביניים, הגיע למחלקת הנוער של מכבי תל אביב, שם שיחק עד גיל 17. פציעה קשה שעבר ברצועות הברכיים, גרמה לו לקבל החלטה גורלית: "אחרי הפציעה, אני זוכר שהמאמן כל הזמן היה מתייעץ איתי במשחקים מה לעשות, הוא אמר לי ששחקן גדול כבר לא אהיה, אבל מאמן כדורסל גדול אני יכול להיות". מאז, עברו הרבה מים בנהר, והירשוביץ התחיל לאמן במחלקת הנוער בגבעת שמואל ומשם המשיך לליגה הבכירה כעוזר מאמן. בשנים האחרונות הוא עבר לעמדת המאמן בליגה הלאומית ובליגה הזו הוא נמצא עד היום.
עונה שעברה הגעת עם קבוצתך מכבי הוד השרון לשלב הפיינל-פור של הליגה הלאומית, העונה הכל הולך לכם קשה?
"זו העונה אולי הכי קשה שלי כמאמן מבחינה מקצועית, חשבתי שאולי נוכל לשחזר את ההישג מעונה שעברה למרות התקציב הנמוך, אבל עזבו אותנו שחקנים בכירים מאוד ונשארנו עם סגל מצומצם"
אתה המאמן הוותיק בליגה הלאומית (עונה עשירית בליגה) לא מדגדג לך לחזור לליגת העל? יכול להיות שהכיפה מהווה בעיה?
"כדורסל מאוד זמין לדתיים וזה לא משהו שמשפיע. היו לי הצעות להיות עוזר מאמן בליגת העל, אבל אני יותר אוהב להיות מאמן. בליגה הלאומית ישר התחלתי לאמן ואני אוהב את זה ונהנה מאוד בליגה הזאת. נכון שעוד לא אימנתי בליגה העל, אבל מי יודע אני עדיין צעיר".
"מנשקים לי את הכיפה לפני משחק"
עושים לך עניין מזה שאתה דתי?
"אני יודע שזה עדיין נראה בגדר תופעה בליגה. אבל באמת שזה לא מפריע לי, האמת שהשחקנים הזרים מתלהבים מאוד ומנשקים את הכיפה שלי לפני משחקים בליגה. בכל שנה יש לי שיח עם הזרים על זה. אני מגיע עם הכיפה, והם נוגעים בה ושואלים שאלות. בחגים הם מתעניינים למה בדיוק נבחרו התאריכים ומה ואיך חוגגים, אז כמובן שאני מסביר. בסופו של דבר אין באמת הבדל או קושי בלאמן, כי אין לנו אימונים או משחקים בשבת, ככה שאין לי בעיה עם זה, וגם אף פעם לא היה".
למה בעצם אין לנו שחקן כדורסל דתי בליגה הבכירה?
"עובדים על זה. שוב זה תהליך והכדורסל אצל הדתיים מתעורר, יש ליגות בתי כנסת ולא מעט שחקנים בליגות א' שיכולים לשחק גם בליגות גבוהות יותר. צריך שתהיה איזו פריצה מקצועית. ברגע שתהיה פריצה אחת אני מניח שתהיה גם חשיפה גדולה יותר".
למה יש בכלל בעיה בנוגע לספורט ודת בישראל?
"לפני 10 שנים לא היו כל כך קצינים דתיים כמו היום, זה תהליך של חברה. אומנם בענפים אחרים יש בעיה ויש מגבלה , אבל כדורסל זה המקום היחיד שספורטאי דתי יכול לבוא לידי ביטוי. כמעט כל ענפי הספורט האישיים מקיימים את התחרויות בשבת – אם זה טניס וג'ודו וענפים אחרים".
אם כדורסל נחשב לספורט של הדתיים אז למה בעצם לא רואים ממש שחקנים חובשי כיפה בליגות הבכירות?
"בסופו של דבר קשה לקחת מישהו מהציבור הדתי ולשים אותו בקבוצה חילונית, הן מבחינת ההורים, הן מבחינת התפיסה. סיבה נוספת היא, שבגלל כל התפתחות הנושא של הצבא, השחקנים שמסיימים בנוער הולכים בדרך ככל ליחידות קרביות וברוב המקרים מדובר בשחקנים ברמה גבוהה ביותר".
בעלים של שני פאבים, ולא במקרה
אם לא מספיק הכדורסל, הירושביץ מתגורר בגבעתיים עם אשתו שרית ושלושת ילדיהם. וממשיך להיות הבחור הדתי הלא שגרתי שנושא בתואר: בעלים של שני פאבים בעיר - "טיפה מרה" ו"מרלן", שפתח יחד עם שני שותפים.'טיפה מרה' נפתח לפני כמעט 3 שנים ברחוב כצנלסון, ולפני חצי שנה פתח הירושביץ גם את הבר 'מרלן' בגבעת רמב"ם בעיר.
"אין מה לעשות, קשה להגדיר אותי", מחייך הירשוביץ, "חשבתי רק על קריירה כמאמן כדורסל, אבל השנים לימדו אותי שהמקצוע הזה לא יציב עבורי וצריך למצוא עוד מקורות פרנסה. פתחתי בהתחלה מסעדה בפתח תקווה יחד עם שני שותפים טובים ומשם התגלגלנו יחד לגבעתיים ופתחנו את שני הברים האלו".
לא היו לך לבטים בגלל הדת להיכנס לתחום הזה?
"בכל התחומים, אתה שם לב, שיש התפתחות של הציבור הדתי בשנים האחרונות וכמו בהרבה תחומים, גם זה חלק מהעניין, בעיני לא הייתה בעיה להיכנס לעסקים האלו. השותפים שלי מנהלים בצורה נהדרת ובאופן שוטף. שאין אימון או משחק, גם אני מגיע לשם".
אך זה מסתדר לשחקנים, שהמאמן שלהם הוא בעלים של שני פאבים?
"בוודאי. הם מגיעים לפאבים בכיף, ואני תמיד שמח להזמין אותם ואם יוצא לי להגיע באותו זמן, אז בכלל הכל ברוח טובה, הם מקצוענים".
כאמור, הירשוביץ מתגורר בגבעתיים יחד עם אשתו שרית ושלושת ילדיהם (שני בנים ובת), ולמרות אופייה החילוני של העיר הוא אינו מרגיש כל קושי או שוני: "הילדים הקטנים לומדים בבית ספר דתי, והבן הגדול לומד בבר אילן ברמת גן. כיף לנו מאוד בגבעתיים, עיר נהדרת שרק הולכת ומתפתחת. מבחינתי, מה שהכי חשוב לי ז שהילדים יהיו קודם כל בני אדם טובים".
והילדים גם הולכים בנתיב הכדורסל?
"שני הבנים כן. בן אחד משחק בילדים בליגה לאומית בגבעת שמואל ועוד בן משחק בליגת קט סל, אבל הוא בכלל אוהב מאוד כדורגל ורוצה להיות שוער".
גר בגבעתיים ויש לך ברים בגבעתיים מתי תעבור גם לאמן בגבעתיים?
"מעניין, תשאל אותם. בכל מקרה יש להם מאמן נהדר כרגע, אבל מן הסתם לא אפסול בעתיד לאמן שם".
