בימים אלה מחדשת מיטל כץ (44) מהוד השרון את מיזם הסיורים שלה בבתי מלאכה ברחבי הארץ תחת הכותרת "בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם". מזה שנים היא חושפת, מתעדת ודואגת לבעלי מלאכה ואומנים כדי שיישארו רלוונטיים ויוכלו להמשיך להתפרנס. עד לפני כמה שנים הייתה מעצבת אופנה מצליחה, וכשסגרה את הסטודיו שלה מצאה שם נעל שאחת הדוגמניות נעלה באחת התצוגות. "קצה הנעל נפתח ודחף בלתי מוסבר גרם לי ללכת לסנדלר השכונתי, קשיש באמצע שנות השמונים לחייו, שישב לבדו בכוך קטן וסיפר שהוא יושב שם כבר מעל 40 שנה, בעבר השתרך בכניסה תור ארוך של לקוחות וכיום – אין. "היום לא מתקנים, זורקים. אני כבר לא רלוונטי אבל איך סוגרים מפעל חיים?" הוא שאל.
קראו גם >>>
המשפט הזה הדהד בראשה של מיטל, וכך צץ הרעיון לתעד את סיפור חייהם של בעלי מלאכה ותיקים ולארגן סיורים שיוציאו אותם מהחושך אל האור.
לפני שלוש שנים חברה אליה הצלמת הדס אלדר (49) מכפר סבא, לשעבר רואת חשבון, שצברה ניסיון בתיעוד בעלי מלאכה בארץ ובחו"ל. "אני מרגישה שאנחנו במרוץ נגד השעון. אחדים מבעלי המלאכות כבר סגרו את העסקים או נפטרו וזו תחושה קשה מאוד. המטרה שלי היא להוציא ספר ולעשות תערוכה שתיתן להם את המקום הראוי בהיסטוריה".
"זו אולי הזדמנות אחרונה", מוסיפה מיטל, "להציץ אל עולמם של אחרון הכורכים, משחזר הרהיטים, יצרני אוכפים, אריחים מצוירים ומטקות, אומן כלי הכסף, שענים ומתקן שעוני אורלוגין".
לתקן שעונים
אחד מהם הוא יעקב ברון (86) מומחה לתיקון שעונים עתיקים מהוד השרון. הוא דור שני לשענים ובוגר המחזור הראשון של בית הספר לשענות בירושלים. לאחר שסיים את לימודיו עבד במפעל לייצור שעונים, התגייס לחיל האוויר ושירת במשך חמש שנים במעבדה שייצרה שעונים לתא הטייס. לאחר שחרורו שינה את תחום עיסוקו, פתח מוסך לקטנועים ואחר כך עבר לתחום אחר – שיפוץ תיבות הילוכים אוטומטיים. "הדמיון ברור, גם בתיבות הילוכים וגם בשעונים יש גלגלי שיניים. ההבדל רק בגודל. בזכות הידע הרב שלי בשענות הצלחתי לפתור בעיות שאחרים לא הצליחו", הוא אומר בגאווה.
לאחר למעלה מ-40 שנה הוא חש שמיצה את התחום והחל לצאת ממנו בהדרגה כשבנו ממשיך לנהל את העסק המשפחתי. "אני מסודר, כבר יש לי את דמי המחייה שלי, ובגילי אני כבר לא צריך הרבה. אחרי שנים רבות רציתי לעשות משהו בשביל הנפש", אומר יעקב.
הוא החל לשוטט בין השענים בדרום ת"א ולפני כעשר שנים חזר לאהבתו הישנה - שענות, והתמקד בתיקון שעונים עתיקים. "בגילי המתקדם אני כבר מתקשה לתקן שעוני יד, כיוון שהראייה שלי איננה כמו לפני 70 שנה, אבל הידיים לא רועדות", הוא מדגיש.
את בית המלאכה שלו מיקם בתוך הממ"ד בדירתו. הוא עובד על השולחן שהוריש לו אביו ביחד עם שלל הכלים ("כיום אפשר לראות כלים כאלה רק במוזיאונים"). כל מי שמביט בחלקי השעונים, בגלגלי השיניים, במשקולות, בקפיצים, במחוגים וגם בשעוני המטוטלת ושעוני הקוקייה המתוקנים - חש כאילו חזר אחורנית בזמן.
הוא התמחה בייצור חלקים באמצעות אותם כלים מיוחדים שברשותו. "הרי לשעונים העתיקים הללו אין חלקי חילוף, אין סוכן שיביא לך חלקים לשעון בן 100, אז אני מייצר אותם בעצמי".
מחכה לסיור
כיום ממתינים בבית המלאכה שלו שלושה שעוני מטוטלת שכבר סיים לתקן. בגלל הסגר לא יכול היה לצאת מהבית כדי להרכיב אותם בבית הלקוחות. "כל ימי הסגר הקפדתי להישאר בבית", הוא אומר.
איזה שעונים מגיעים אליך לתיקון?
"לאנשים רבים יש בבית שעונים עתיקים שקנו בבתי מכירות פומביות. רובם מחפשים שעונים שעדיין פועלים, אבל יש מי שיתלו אותם על הקיר כרהיט, גם אם אינם עובדים. בדרך כלל אני אומר להם: 'אם אתם צריכים שעון כדי לדעת מה השעה אל תקנו אותו. שעון בחמישים שקל ייתן לכם את אותה שעה בדיוק'. יש אנשים שבאים אליי עם השעון שירשו מסבתא, למשל שעון שעבר את השואה והתגלגל במקומות שונים. יש להם סנטימנטים לשעון הזה והם אומרים לי: 'חיפשנו אחד כמוך המון זמן. טוב שמצאנו אותך'. בדרך כלל, למי ששואל אותי אם כדאי לתקן שעון ישן אני משיב: 'אם אתה אוהב אותו – תקן אותו. אם לא, זרוק אותו'".
פעם הביאו אליו לתיקון שעון של מגדל כנסייה במשקל 70 ק"ג. "הוא שכב מאה שנה באיזה מרתף טחוב והחליד כולו. שעון כזה עולה לשפץ המון כסף. בשעונים כאלה אין קיצורי דרך. לפעמים אתה חייב לפרק הכול כדי לדעת מהי התקלה. היו שעונים שכבר אחרי הפירוק הראשוני להערכת עלות התיקון אמרתי ללקוחות שאין טעם לתקן אותם. אני תמיד דואג שהלקוח יידע למה לצפות, ותמיד יש מי שאומרים: 'השתגעת? קניתי את השעון במכירה פומבית ב-200 שקל ואתה רוצה 1,000 שקל כדי לתקן אותו?'"
לא מכבר הוא קרא באחד העיתונים על הסיורים שמיטל כץ מובילה בבתי מלאכה של בעלי מקצועות ייחודיים. "צלצלתי אליה", הוא מספר, "אמרתי לה שגם לי יש מקצוע משוגע. היא באה יחד עם הדס, ראו, צילמו, כתבו והעלו את התמונות לפייסבוק. המון אנשים התקשרו אליי בעקבות הפרסום, ואני מקווה שאחרי הקורונה יגיעו הסיורים של מיטל גם אליי".
