בפעם הראשונה שאנשי פוריידיס ראו קבוצת נשים עם רעלות רוכבות על אופניים במרכז הכפר, נשמטה להם הלסת. זה קרה כאשר כ-15 נשים מהכפר רכבו בקבוצה של אלינור ווסנר. ווסנר, תושבת הוד השרון, מגיעה בכל יום שישי אחר הצהריים לכפר, כדי לאמן את קבוצת הנשים הייחודית הזאת. "זאת פעילות מעצימה, גם בעבורי וגם בעבורן", אומרת המאמנת, חברת נבחרת ישראל ברכיבה על אופני כביש והרים.
הבשורה האמריקאית
אהבתה של ווסנר (38) לאופניים החלה בילדותה, אבל אהבתה המקצועית לתחום החלה בארצות הברית, שם התגוררה במשך 13 שנה והתמכרה לתחרויות רכיבה. "מה שטוב בארצות הברית, שאפשר למצוא כל יום קבוצות רכיבה חברתיות ברמות שונות, שיוצאות לרכיבה במקומות שונים", היא מסבירה. "שם מכבדים ומעריכים את רוכבי האופניים, וכאן בישראל אין קהילה תומכת ותרבות רכיבה מפותחת. אפילו הנהג הישראלי לא נותן הנחות לרוכב האופניים, ואינו מגלה סבלנות כלפיו".
במהלך שהותה שם, הצטרפה ווסנר לקבוצות חזקות יותר ומקצועיות ויותר, והשתתפה בתחרויות, עד שבשנים 2011 ו-2014 דורגה במקום השלישי בארצות הברית ברכיבת אופניים. אחרי שחזרה ארצה, הצטרפה לקבוצת רוכבות אופני כביש, ומשם השמיים היו הגבול מבחינתה. היא הצטרפה לנבחרת ישראל, ובאותו הזמן העבירה סדנאות לרכיבה ולשליטה באופניים. בשנת 2017 חלתה ונאלצה להיפרד מהאופניים כמעט לעונה שלמה. "זאת הייתה השנה הקשה ביותר שלי", היא מספרת.
לאחר שנה, חזרה ווסנר לרכיבת אופניים והחליפה מאמן. "זאת הייתה אחת העונות המוצלחות שלי", אומרת ווסנר. כשווסנר תיכננה להשתתף בתחרות "אפיק ישראל" — תחרות שבה רוכבים בכל יום למרחק של 100 ק"מ — היא נפצעה בברכה. הפציעה עצרה את התקדמותה, אולם תמיכה שקיבלה מאיגוד "אתנה" סייעה לה לשוב לאיתנה. "בזכות העזרה שהעניקו לי באיגוד 'אתנה' חזרתי במהירות למסלול הרכיבה. וכאן אני רוצה להודות להם על הסיוע שהעניקו לי", מציינת ווסנר.
חוג משפחתי
כיום נחשבת ווסנר לאחת מרוכבות האופניים הוותיקות בישראל. היא עובדת במועדון "נקודת מפגש" בכפר יונה, ועיקר עבודתה באזור השרון והדרום. בשנה שעברה פתח המועדון קבוצת ילדים בכפר פוריידיס, באימונה של ווסנר, והביקוש רק הלך וגדל. "בקבוצה יש כ-60 ילדים. רכיבת האופניים בקרב הילדים במגזר הערבי היא ענף אהוב, והילדים מתעניינים בו", היא מסבירה. "ממש התחברתי אליהם, והתחלתי לדבר אִתָם בשפתם, והם לומדים ממני קצת עברית".
כאמור, לא רק הילדים בכפר פוריידיס התעניינו ברכיבת האופניים, אלא גם האימהות שלהם. ווסנר מספרת, כי אחרי פתיחת הקורס לילדים, באו חלק מהאימהות והתעניינו בפתיחת קורס בעבורן. "ראיתי שהן מתלהבות מאוד ומעוניינות ברכיבה. רוב הנשים הן מבוגרות, והצעירה מביניהן היא בשנות ה-30 לחייה. כל המשתתפות בקורס עובדות בעבודות למיניהן, ולכן החלטנו לקיים את האימונים בשעות הערב בימי שישי".
הנשים שנרשמו לקורס לא ידעו בהתחלה לרכוב על אופניים, ומבחינתן זאת הייתה חוויה מיוחדת. "הן באו אליי 'חדשות מהניילון'. חלקן סיפרו לי שהפעם האחרונה שחוו את חוויית רכיבת האופניים הייתה בילדותן".
האימון הראשון של הנשים מפוריידיס היה חוויה בפני עצמה. ווסנר מספרת, כי לקחה את הנשים לאימון שטח בירידה תלולה, וביקשה מהן לרכוב על האופניים ולרדת במסלול. "בהתחלה כולן פחדו וסירבו לרדת. הסברתי להן איך עושים זאת בביטחון, ופתאום התחילו אחת אחרי השנייה לרדת במסלול, וכולן עברו בהצלחה. זה היה רגע מעצים, גם בעבורי וגם בעבורן, כשהן ראו שהן מסוגלות. הן פשוט מאוד עפו על זה".
למרות הרצון של הנשים הערביות לנסות את החוויה, והרצון של ווסנר בהצלחת הקבוצה, נוצרה בעיה קשה, שלדברי ווסנר לא חשבה עליה. "הנשים לא רצו שהגברים יראו אותן רוכבות על האופניים, וביקשו שהאימונים יתקיימו רחוק מהכפר. הן סיפרו שהן לא מרגישות בנוח שהגברים יראו אותן רוכבות על אופניים. מה שהבנתי לאחר מכן הוא, שהקהילה המקומית עדיין לא מקבלת את זה שאישה תרכב על אופניים".
ווסנר מספרת, כי באחד האימונים שהתקיים בכפר הבחינה שהנשים עצרו את האופניים והתחילו ללכת ברגל. "חשבתי בהתחלה שזה עניין של כושר. אבל התברר לי, כי באותו הזמן גברים עמדו על אחת המרפסות, והרוכבות לא רצו שיראו אותן".
מאותו הרגע החליטה ווסנר לקיים את כל האימונים בשטחים שמחוץ לכפר, כדי שהנשים ירגישו נוח יותר. "בכל פעם אני מעמיסה את האופניים על האוטו ופוגשת אותן מחוץ לכפר, שם אנחנו מתחילות את האימון. היום אני מרגישה שהצלחתי להעלות את המודעות לרכיבת האופניים בקרב חלק מהנשים הערביות. עוד נשים פנו אליי בבקשה להצטרף לקורס. בכוונתי להביא את הנשים מפוריידיס לאירועים ארציים של רכיבת אופניים".
בגלל הילדים
חוסניה אעמר, אחת ממשתתפות הקורס, מספרת על חוויה בלתי רגילה. אעמר, 38, מקדמת מכירות בחברה, אם לשני ילדים שמשתתפים בקורס רכיבה, מספרת, כי בכל פעם שילדיה חוזרים הביתה היא רואה את התלהבותם מרכיבת האופניים. "הדבר הזה עודד אותי, והמפגשים המשפחתיים והרכיבה החובבנית שהיינו עושים עם הילדים גרמה לכולנו לחשוב על הקורס לנשים", היא מספרת. "נשים ערביות לא רוכבות על אופניים. זה מטעמי מנטליות. הקהילה אצלנו עדיין לא מקבלת אישה שרוכבת על אופניים ועוברת בכביש במרכז הכפר".
לדבריה, בפעם הראשונה שהקבוצה עברה בכפר, גברים שישבו בבתי הקפה נעצו בהן עיניים. למרות זאת, לדברי אעמר, באותו היום, כאשר הלכה למכולת, פנו אליה כמה אנשים ושאלו אותה על הרכיבה. "אין אצלנו מודעות לנושא הזה, ולכן ביקשנו מאלינור שהאימונים יתקיימו מחוץ לכפר. יש בינינו נשים עם רעלות על הראש, וברור שזה לא מקובל, ועדיף לקיים אימונים מאשר עימותים".
אעמר אומרת, כי "מי שלא ניסה את זה לא יודע במה מדובר. על הקהילה שלנו לקבל את רכיבת האופניים כדבר חיוני וספורטיבי, ואף לעודד את כל הקהילה לפעילות מסוג זה".
